אני מנסה לחשוב, איך מהפסיפס האנושי שיוצר את הארץ המופלאה והמסוכסכת שאנחנו – נוצר איזה מישמש של חפיף וחוסר אחריות.
אני נזכרת במחזה ותיק: ׳הוא הלך בשדות׳ של משה שמיר: היו החבר׳ה הישראלים, הצברים, קוליים, חברמניים, יהירים ומעט בוטים לעומת סמיון הפרטיזן הפולני, סגור הכפתור האחרון בחולצה, זה שמדבר יפה ובנימוס עד שעולים לו על העצבים והוא חוטף את הג׳אננה…
קשה מאד להתווכח עם תדר קולי וזורם. תמיד תרגיש חנון.
אולי זה היה איזה back fire לדיוק והסדר הגרמני שגבה מהעם שלנו כל כך הרבה קורבנות. אולי אפילו שלא במודע, החליט העם, שלא להיות ככה מסודרים ומאורגנים כמו ה׳הם׳….
מי שהגיע מאירופה לארץ, רצה משהו אחר ואכן בעט ומרד, לפחות הדור שכבר נולד בארץ.
בני עדות המזרח, הגיעו ממדינות בהן זכויות האזרח ודאגה לו, בלי להעליב, לא היו בראש מעייני המשטרים השונים.
בני עדות המזרח, הגיעו ממדינות בהן זכויות האזרח ודאגה לו, בלי להעליב, לא היו בראש מעייני המשטרים השונים.
כמובן שהחלוקה גסה, מכלילה וטיפה סטראוטיפית, אבל נראה לי שמזרח ומערב התאחדו, כל אחד והתנסויותיו הוא, לכדי עם שבז לתקנות ונהלים.
שוטר תפס אותך? על משהו שאכן עשית? זה רק בסיס למשא ומתן.
יש חוק שכלבים חייבים להסתובב חגורים וקשורים לבעליהם שאמורים להיות מצויידים בשקית איסוף? כלבים מסתובבים חופשי, משאירים אחריהם ׳מתנות׳ ריחניות. לפעמים תוקפים הולכי דרך תמימים או את בעלי החיים שלהם.
בני נוער משתוללים להם ברחובות ודיר בלאק אם מישהו יעז להעיר להם. פחד אלוהים. ועוד ועוד קצרה היריעה.
במדינה שלנו, פחות מתחברים לחוקים וכללים.
אבל זהו מדרון חלקלק. הצבא שלנו חוטא בשכאלה גם הוא, לא אוכל לשכוח איך שלחו את בתי עידן שהיתה משקי״ת ת״ש, לאיזור שמככב בחדשות עקב מסוכנותו, לבד, לחוות בודדים, על מנת להכיר בחיילת טבעונית.
זה היה צלצול ההשכמה שלי. החיים של הבת שלי לא ממש חשובים להם, כך סברתי לי בליבי. כמובן שאני לקחתי אותה ברכב של בעלי מהעבודה. בדיעבד הסתבר שאילו לרכב היה קורה משהו, הביטוח לא היה מכיר בכך. ענייני איזורים בארץ והאלפא ביתא האנגלי…
המשפחה שלנו, תמיד נחשבה לחנונית ונשמרת מאד מסכנות (יתכן שגם הגזמנו בזה..)
מקפידים על חגירת חגורות בטיחות, זהירים, טיפה (או יותר) חרדים… אני נצר למשפחה בה חרדה היתה הלחם והחמאה, בעלי לעומת זאת, הגיע ממשפחה די משוחררת בקטע הזה, אבל חרדה זה קטע מדבק.
לא היינו מאלה שעושים דאון הילים מפוארים… עד היום אנחנו נזכרים בערגה בהרפתקה הכי הרפתקנית שלנו, נכנסנו באיזה לילה למעבורת, עם המכונית, שלנו היתה אחרונה, אחרי שעלינו שער ברזל הגיח לו מהמים וסגר את ירכתי המעבורת ונסענו לנו, הורים וילדים צעירים ממש אל תוך הים השחור שמוביל לקורפו.. מי ישמע… לא היתה לנו שום כתובת שם, הגענו והסתדרנו.
זה נחרט לעד בהיסטוריה של משפחת גילת – איזה נועזים היינו…
כל פעם שבני עילי יוצא לריצה אני בודקת מה צבעי בגדיו, האם מכוניות חולפות יבחינו בו.. טפו טפו.
טיפוס רגוע אני, אין מה לומר.
ולא תגידו, אני אדם הכי מורד שיש. לא יכולה לשאת מישמוע או מישטור במיל!
אבל בעניין של בטיחות ושמירה על הכללים ההגיוניים בתחום הזה? בזה אין בעיני פשרות.
אני מעדיפה את הטרלול שלי, על פני חוסר אכפתיות ואחריות שאני רואה.
אסון נחל צפית, הגיע גם מיהירות, מחוסר אחריות שזעק לשמיים.
המחדל האחרון לו היינו עדים, שוב, תחושה שאין דין ואין דיין ואין מי שאכפת לו למעלה מה עולה בגורלם של אזרחי המדינה.
איך התאפשרה בשלהי עת מגפה, כזאת התקהלות מופרזת?
המדינה בפשיטת רגל מכל כך הרבה היבטים, אבל אני רוצה להאיר זרקור על ה׳יהיה בסדר׳ הזה החולה. לא יהיה בסדר אם נמשיך כך.
ודמינו מותר. אם נעשה בד׳ אמותינו ככל שנוכל להיות אחראיים ודרוכים, אני חושבת שהדבר יחלחל גם לרמה היישובית וגם הלאומית.
מה החיסרון בכל היופי הזה? שזה יותר עבודה. להיות אחראי אומר לסגור קצוות, לא להשאיר ליד הגורל דברים, לברר, לתאם, כל מיני סרבולי סירבולים, שלמי יש ראש אליהם? לאסוף קקי של כלב זה פחות כייפי מלהשאיר אותו על המדרכה.
לבטל טיול זה פחות כייפי מלצאת אליו ועלבאב אללה וכו’ וכו’.
תיירים מחו״ל נהגו לציין את הרוח החופשית ותחושת הדרור שיש בישראל. זה היה פעם.
היום התחושה היא של אובדן דרך והפקרות. ולי די נמאס חייבת לומר. דברים צריכים להישתנות. אם משהו בתחום ההפקרות וזילות החיים מפריע, צריך לעמוד איתן ולומר זאת. לא לחשוש להיות הנודניק הזה שחופר ומנג׳ס ולהבין שדברים כן יכולים להישתנות.
פעם לעשן היה לגיטימי, בכל מקום – כיום כבר לא.
אחרי מקרים טרגיים של טיכסי חניכה מסוכנים בצבא וחיילים שאיבדו את בריאותם וגם את חייהם – כיום זה כבר לא לגיטימי.
מאד מסקרן אותי לדעת מה ייגזר ממחדל נחל צפית והתנהלות המכינות וטיולים במסגרת משרד החינוך בכלל.
שינוי מוכרח להגיע ויפה שעה אחת קודם!
חיפשתי מתכון שיתחבר לתוכן הכתבה:
תפוחי אדמה מרושלים:
משתתפים:
6 תפוחי אדמה גדולים על קליפתם – מבושלים כרבע שעה שנישלו מהמים הרותחים.
שמן זית, מלח, מעט פלפל שחור
אופן ההכנה:
מניחים את תפוחי האדמה המבושלים 3/4 כזה, על
תבנית מרופדת בנייר אפייה בעזרת תחתית הסיר מועכים אותם.
מפזרים שמן זית בלי קמצנות, מלח, פלפל ויאללה לתנור לכ – 45 דקות או עד שטיפה משחים.
אין מי שיסרב למנה הזאת!
היא ממכרת בגולמיותה ופשוט טעימה!
