אנחנו משפחה כזאת שחשוב לה להיות בסדר. מין מחלה שכזאת. כל זאת עד שעולים לנו על הג׳אננה ואז יודעים לתת את המענה המתאים במידה הנכונה.
בנסיעה אחת לחו״ל הדלקתי את המשפחה. די, חלאס, נמאס לי להיות כל כך בסדר. הפעם – קראחנה.
שכרנו דירת אייר בי אנ בי וכשעזבנו, בניגוד להרגלינו להשאיר הכל מסודר כולל מדיח עשוי ומפונה, השארנו ברדאק כמו שרק אנחנו יודעים להותיר. כיור מלא, כריות של הסלון על הרצפה כי שיחקנו בערב הקודם שם, מגבות על הרצפה, כמיטב המסורת הישראלית. השארתי טיפ נדיב למנקה ויצאתי מהדירה בחופזה מבויישת, מנצחת ומובסת בו״ז.
תכלס? לא הביא לי את תחושת החופש וה Free spirit שחיפשתי + רגשות אשם איומים על מי שיפגוש את הבלגן שלנו + הערה בהמלצות עלינו כמתארחים לדיראון עולם בנוסח הזה:
׳אנשים נחמדים מאד, אבל השאירו בלגן מרשים׳. המבט של בעלי המסודר בהרבה ממני, עלי, שוחרת החופש והטימטום, לא יישכח ממני ובוודאות יופיע שוב, אם חלילה תהיה לי חוויה של לפני המוות, בה רגעים מובחרים ופחות מובחרים מהחיים מופיעים ברצף…
אז למדתי לקח. גם אם רוצים להיות 180 מעלות מעצמנו, חשוב לנסות ולצפות את ההשלכות של הדבר ואולי לנסות קודם בהדרגה 80 מעלות, או 60…
אז בפינתנו איך לעשות מה (הותיקים שבינינו מכירים) בואו וננסה לפרוט את המושג הזה ׳להיות בסדר׳ לכפיסים קטנים.
בעיני, מי שנוטה יתר על המידה, להיות בסדר, במיוחד שזה כלפי כולם, חווה בילדותו ביקורת לא פשוטה, או היה בן או בת להורה מעט קריזיונר ולמד שזו הדרך לשרוד בעולם. אם אני אהיה בסדר, לא ייטפלו אלי. אבל – יחד עם זה מגיעות בנות הדודה: רצייה חברתית (ריצוי) וביטול עצמי.
מנסיוני בחיים ובקליניקה, פעמים רבות זה יהיה הצאצא הבכור שילקה בתסמונת הזאת. הוא זה שחוטף את טעויות ההורים בלי שום באפר שיגן עליו. לשני והבאים לאחר מכן, כבר יש עם מי להתחלק בטרלול של ההורים וגם במי להיעזר כקבוצת תמיכה.
יש כאלה שעוברים חיים שלמים ככה, בין הטיפות, לא לעצבן, לא להרגיז, לא לעורר מהומה ומדון.
אבל לפעמים בחיים כן נחוץ לעמוד על שלך, להתוות גבולות לקרובים אליך, לעצור התעמרות,
זה דבר קשה באופן בלתי נתפס לאנשים שהתרגלו לפסוע על עננים צחורים מבלי להשאיר עקבות מרגיזים אחריהם. ובכן, לכל בחירה יש מחיר.
ההנחה שאם אני אהיה נחמד ורגוע (כלפי חוץ לפחות), אסכים לכל מה שיבקשו ממני ואחייך בנימוס, החיים שלי יהיו טובים ונטולי מהמורות והכי חשוב: יאהבו אותי – היא שגויה.
מעבר לצפרדעים שתיאלץ לבלוע, לעיתים עד כדי דלקות גרון חוזרות, והזעם הכבוש שיוכל לבוא לידי ביטוי ביתר לחץ דם בלתי מוסבר, יתברר לך שאתה לפעמים גם הופך להיות כליא ברק לפסיכופטים שנהנים להתעלל בחביבים שנתפשים בטעות להיות גם חלשים בנוסף. התרבות האמריקאית עשתה על זה בוננזה.
מצד שני, משוחררי הלשון, הכנים האלה שאומרים לך מה דעתם עליך גם אם לא ממש מעניין אותך, גם הם חוטפים כאפות, לעיתים יתרחקו מהם (מרוב ביקורת בונה… איכסה) והחיים שלהם ממש לא ז׳ורנאל גם הם.
מצד שלישי יהיו כאלה שנחמדים נחמדים עד שנחנקים ואז הקריזה שלהם נשפכת על כל הקרובים אליהם ואיש לא מבין על מה ולמה…
ועוד זן: עניין ההדדיות.
האם רק את או אתה מרימים טלפון, דואגים לבקר, להביא תוכן או אוכל או ברכה ליום ההולדת או אכפתיות או כל דבר אחר לקשר והצד השני רק ׳ניאות׳ לקבל?
נחוצה עצירה ובדיקה. ואז בירור עם עצמך מה בדיוק רוצים מהקשר ושיחה ושינוי.
אני כמובן לא מתכוונת להורים קשישים או בני משפחה שנחוצה להם יותר תמיכה..
אז מה נכון בחיים האלה? להיות איש ריב ומדון ונאמן לעצמך או איש שלום, ויתור והתגמשות?
לפני הכל נחוצה הסתכלות עצמית מעמיקה. מי אני ואיך הגעתי לבחירה הספציפית הזאת?
מכאן הדרך פשוטה יותר וכמובן עניין של מינון.
כיום אני בוחרת לפנות לצד הגמיש יותר, אבל כשצריך – אני יודעת גם לנשוך. לעולם לא אחפש את זה! לפעמים גם סתם מתפלק לי בלי סיבה, דבר ששולח אותי לבדיקה עצמית בה נאמרים לי (על ידי עצמי כמובן) דברים שאינם תמיד מחמיאים…
אז לכאורה עברתי דרך עדיין יש בי חלק מרצה אבל הוא יודע מאיפה הוא נובע ואני בדרך כלל יודעת לעצור כשאני מגזימה, או לנשוך כשממש נחוץ.
זה טיול מרתק בנבכי הנפש והמסקנות מסקרנות לא פחות.
מתכון מרצה ומתחנף (משמין, לא בריא אבל טעים) / לימור עברון גילת
גלידת חלבה קוקוס
משתתפים:
שמנת מתוקה 500 מל, אריזה של חלב ממותק
מעט מלח ממש קורט, 4 כפות טחינה גולמית (לא משנה הסוג), כוס פתיתי קוקוס
אופן ההכנה:
מקציפים את השמנת המתוקה עד שהיא יציבה ולא נשפכת. מוסיפים את החלב הממותק, המלח ואז מוסיפים את הטחינה והקוקוס וממשיכים לבלנדר במהירות נמוכה מוודאים שהכל מעורבב היטב ואז מוזגים למנג׳טים מנייר (יש בניצת הדובדבן מניר חום – אליפות!!) שנמצאים בתבנית שקעים. למה אני מתעקשת על זה?
כי הכמות שנכנסת למנג׳טי הנייר היא סבירה ולא מפוצצת כקינוח לאחר ארוחת שישי או שבת.
(לשומרי הכשרות, לאחר ארוחה פרווה או חלבית)
