תורידו רגע נעליים ותסתכלו על הבהונות שלכם. האם בוהן 2 ו-3 טיפה מחוברות בבסיסן? זה דבר שמעיד על אינטואיציה גבוהה.
אנשים שבשנייה קולטים מה קורה ומי נגד מי.
אז יש לי כאלה. לא ידעתי, המורה שלי האהובה לרפלקסולוגיה לימדה אותנו את זה ומאז בכל מפגש טיפולי עם רגליים – זה עובד מושלם.
ומאז ומתמיד אני מרגישה שיש לי את היכולת לחוש מהר ודי מדויק מה קורה ולאיזה צד נושבת הרוח.
אבל בזמן האחרון, אני חושבת שאין אפילו צורך בראיה העל חושית הזאת על מנת להבין שמשהו קורה.
עיניים של תקופת החגים או קצה החופש הגדול, ככה אני קוראת לזה.
אנשים בתחתית טנק הדלק הרגשי שלהם.
זוכרים משיעורי נהיגה למה לא כדאי להגיע לתחתית טנק הדלק ולמהר ולמלא את המיכל לפני כן?
שכן אז הסחל״א שבתחתית המיכל עולה בצינורות ועלול לגרום לסתימה.
אז את הסתימה הזאת, של תחתית טנק הדלק שעולה לו בצינורות – תכפילו כפול כל אזרחי העולם. זהו. עלה לנו. לכולנו.
שנתיים של טירוף מערכות כללית, פחד ממוות, סגרים, זומים, ילדים שמאבדים את זה ואין להאשימם, הורים מבוגרים ומבודדים, פרנסה מתנדנדת לעיתים (תלוי בעיסוק), ולקינוח – אי וודאות אחד שמנמן ומהבהב.
[כאן למשל, דרושה לי מורה ללשון. האם ההתייחסות לאי הוודאות היא לאי שהוא זכר, או שמא לוודאות שהיא לחלוטין נקבה. לדעתי ההתייחסות היא לוודאות ובנקבה, אבל לא היה לי עם מי להתייעץ, כי אמא שלי, שידעה כמעט הכל, כבר מזמן לא איתנו…]
אני רואה תופעות כמו התחרפנות של אנשים, בתור, בנוגע לעטיית מסכות, רגישות שיא, נפיצות.
שומעת ממטופלות על כך שהילדים מפעילים וחשופים לאלימות חריגה במסגרות, גם בבית, רואים סרטוני זוועה ברשתות החברתיות, תחושה של חיפוש קורבן לשחרר עליו קצת אגרסיות. השסע בין המחוסנים לבלתי מחוסנים בליבוי גורמי ממשל, מוסיף קצת תבלינים לתבשיל המבעבע, ששוקל לו בלב האם לגלוש ועונה לעצמו: כן! וגולש…
בעיני אנחנו שרויים בתוך פוסט טראומה מורכבת שעדיין לא הגיעה לשלב הפוסט שלה.
פוסט טראומה מורכבת on going.
וברקע הסחות דעת נוסח תכניות ריאליטי כאלה ואחרות ומעבר לכך הנחיות כאלה מוזרות, שמהוות בעצמן הסחת דעת הזויה ומתמשכת.
מה ההבדל בין פוסט טראומה רגילה לפוסט טראומה מורכבת, וודאי תשאלו.
פוסט טראומה הינו מונח שמתייחס לאירוע טראומטי יחיד וההשלכות וההתמודדות איתו. פוסט טראומה מורכבת, מתייחס לקסקאדה של אירועים טראומטיים שלא ניתן לעצור אותם או לצאת מהסיטואציה הטראומטית והקושי הרב להתמודד עם שלל הרבדים של הטראומה.
זה מזכיר לי שתי סיטואציות שהייתי בהן, דווקא במקומות כיפיים לכאורה.
הראשון קרה בפארק מים בשוויץ. נשמע טוב, לא?
עלינו כל המשפחה למגלשה האדומה.
קבוצות של ילדים הסתכלו בחרדה והתלבטו האם לעלות עליה.
׳מה כבר יכול להיות׳ חשבתי לי בלב ועליתי עליה. תוך שניות הבנתי את הטעות. מהירות של אולי 70 קמ״ש, מים מציפים אותך כך שהנשימה הופכת ללוקסוס רנדומלי, חבטות ושפשופי עור כנגד החיכוך המטורף… ׳בעצם לא בא לי׳ אני לוחשת לעצמי, אבל אני כבר שם, דוהרת לי כמו דולפין בינוני, בלי שום יכולת לעצור או לרדת משם.
סיטואציה #2 דיסנילנד פאריס. נשמע טוב #2
תורי ענק. ראינו מתקן פחות עמוס מחבריו. ישר נדחפנו. כיתוב צרפתי בלתי מובן, טיפה יותר מהרגיל.
׳מה כבר יכול להיות׳ #2, אמרתי לעצמי כאילו לא למדתי שום לקח בחיים האלה…המעלית.
מתי הבנתי שאני בצרות? כשביקשו להסיר את המשקפיים.
הבטתי במשפחתי במצוקה, אבל הם, חסרי פחד, רק צוהלים ומאושרים לקראת הבאות. ככל שיותר מפחיד ומסוכן – ככה טוב יותר.
ואז המעלית התחילה את הרוטינה שלה. נשבעת לכם שהרגשתי את הטחול שלי נושק לשקדים ואז נשמט לו אל רצפת האגן בקול שקשוק עמום. שוב הקולות הפנימיים צעקו: די, אני רוצה לרדת, אבל רק אלוהים אולי שמע וגם לו לא היה איך לסייע.
תבינו, המתקן מדמה תאונת מעלית. עולה למעלה ונשמט למטה כאילו אין אתמול ואין מחר במהירות שמעיפה את המוח.
לא אלאה אתכם בפרטים של איך נראיתי כששחררו אותי מהמתקן…
כל זאת על מנת לחדד לכם איך אני מרגישה ואולי לא רק אני, בשנתיים האחרונות. רוצה כבר להפסיק את כל ה׳כיף׳ הזה, אבל זה לא בידי.
מה חשוב לעשות כשאנחנו פוסט טראומטיים מורכבים, אבל גם מוקפים בכאלה.
אם מישהו ׳מאבד את זה׳ בקרבתכם ויש ביכולתכם – נסו לסייע. חמלה כדאית, אבל שימו לב שאתם לא נפגעים בעצמכם, בכל מקרה – פחות לשלוף סלולארי על מצב צילום…אין יותר פוגעני מזה.
לדבר ולשחרר מצוקות. חשוב לבחור פארטנר ראוי לזה ואולי לעשות זאת הדדית, אולי תוך פעילות גופנית ואז זה מושלם ממש, כי פעילות גופנית עוזרת לצמצם סטרס.
מנסיוני, קשה מאד להניע את זה (הכוונה לפעילות גופנית), לעומת זאת בספורט הנפת פחמימות – אני אלופה!!!
אם אפשר להקיף את עצמכם באנשים דורשי שלומכם. כל אחד יודע מי אלה עבורו. אלה המחלישים, המקטינים, המבאסים, יחכו במחילה לזמנים רגועים יותר.
מבחינת תזונה צמחים וכו’-
- הממריצים פחות יתאימו: סוכר, קופאין, אלכוהול.
- פחמימות ריקות טעימות אמנם אבל מעייפות ומתישות.
- נסו להתחבר לפחמימות מורכבות נטולות גלוטן כמו כוסמת ירוקה למשל.
- שיבולת שועל מצויינת, פירות עתירי צבע מעולים, עגבניות מבושלות, אגוזים (ברזיל, פקאן, מלך).
- תסתכלו קצת על שימרי בירה, עשירים מאד בויטמיניי B, שחשוב מאד בניהול עולם הסטרס.
- חליטת מחטי אורן מעולה בכל כך הרבה רמות, גם מרגיעה לעומק, גם מחזקת חיסונית, גם מחזקת עיניים, עיכול, כמעט אין מערכת שאין לה זיקה למחטים הקסמיות הללו.
- עלי מרווה, מליסה, פרחי קמומיל, טיליה, דמיאנה כל אלה ינסו להרגיע אותנו אם נבחר.
וחשוב מאד להצטייד לקראת החורף בכריות חימום. שתיים פר ראש מבחינתי. אחת לכפות הרגליים ואחת לגב התחתון. אתם תודו לי.
אז פוסט טראומה מורכבת נעימה לכולנו בתקווה שתהפוך כבר לפוסט על אמת.
