בעיני יום כיפור כבר מזמן איבד את מהותו.
זוכרת את בית ההורים, הבית האכלן, בו המטבח לא היה פוסק לרגע מלפעום, לפעול, לייצר ולהיבלע… היה עוצר בחריקת בלמים, מתנקה, מפית שאמי האהובה זכרה לברכה רקמה, היתה מונחת על הכיריים הסגורים וזהו. עד צאת החג – דום שתיקה. בתור שמנמנה, כמה חיכיתי לכוכבים בשמיים שיגיעו ואז לאבא שיחזור מבית הכנסת. שני התנאים אמורים היו להתקיים בכדי שנשב לנו ונאכל את ארוחת שבירת הצום. ואז חתיכת עוגת דבש עם תה מתוק. הפסקה מתודית ואז הארוחה.
אני יתומה כבר מעל עשור. לאחרונה אני מוצאת את עצמי כל כך מתגעגעת להורים, לתחושה הזאת שיש מישהו ששומר עלי. נכון שזכיתי לבעל (אישית אין לי בעיה עם המילה הזאת. לומר ׳אישי׳ או ׳בן זוגי׳ דווקא אלה מחרפנות אותי ממש) באמת עמוד תווך. מכל בחינה. ובכל זאת זה שונה.
ואם כבר מטנפים.. אז בבואנו לסגור פינות ולהחליט כזוג וכמשפחה איזו זיקה תהיה לדת בבית, דגן דווקא משך לאפיקורסיות. לא מצאתי לנכון להתקוטט איתו על זה, אבל אני מסומנת בבית כהכי קרובה לדת.
רק לאינפורמציה כללית: אני נצר לדמות תורנית די משמעותית: ׳באר מים חיים׳ היה שם הבמה שלו, הרב חיים טירר שמו האמיתי, אז קצת כנראה, אני מחוייבת.. קראתי לכבוד הכתבה על פעלו של האיש. יסלח לי אלוהים, או שלא הבנתי מספיק לעומק.. לא נפלתי לרצפה.
ולעניינינו. יום כיפור שהפך לפסטיבל רכיבה על אופניים, המולת רחוב מרנינה, איכשהו מפספס את המטרה שלשמה התכנסנו, לא כן?
המטרה היא בדק בית רוחני אמיתי וחרטה במידת הצורך.
אני יודעת בוודאות שלשתי נשים שהיו אצלי בקליניקה בשנה האחרונה, אני חייבת התנצלות.
אבל לא מאלה המזוייפות, מכירים כשמישהו יענו מתנצל ואומר: אני מצטער שהרגשת ככה? אז זה לא שאני הרגשתי ככה, זה שאתה התנהגת כמו חרא..
אבל לא מאלה המזוייפות, מכירים כשמישהו יענו מתנצל ואומר: אני מצטער שהרגשת ככה? אז זה לא שאני הרגשתי ככה, זה שאתה התנהגת כמו חרא..
יופי, ניבול פה בטור על כיפור…
ובחזרה לנשים. אני מתנצלת. לא היה נדמה לכן, באמת הייתי לא לעניין.
הכמעט שנתיים האחרונות היו לי טיפה יותר מדי. זה היה עבורי שיעור חשוב ומשמעותי. ועדיין אני לא סולחת לעצמי.
הכמעט שנתיים האחרונות היו לי טיפה יותר מדי. זה היה עבורי שיעור חשוב ומשמעותי. ועדיין אני לא סולחת לעצמי.
ובנוגע להתנצלויות, יש לי משהו חשוב לומר. הורים חייבים לדעת להתנצל בפני ילדיהם. בואו, כולנו טועים.
הילדים הם כליא ברק נוח וזמין, אבל כל מילה לא במקום, ביקורת ׳בונה׳ (בא לי לכפכף את מי שהמציא את המושג הזה), האשמה (בין אם בצדק או שלא בצדק) חורצים את חריצם בנפש הצעירה.
זה מזכיר לי סיפור עם שהותיר עלי רושם עצום.
היה נער אחד שהיה רגזן, בעל ׳פתיל קצר׳.
כשהקריזה היתה מגיעה, הוא היה מתפרץ ופוגע בחברים, במשפחה. אביו היה איש נבון שלא ויתר עליו.
יום אחד הביא לו האב שקית מלאה במסמרים ופטיש ואמר לו שכל פעם שהוא יתעצבן, שידפוק מסמר אחד בגדר.
וכך היה. ביום הראשון הנער נעץ בגדר 35 מסמרים. למחרת 31 וכך פחות ופחות עד שלא הזדקק לזה. פנה אל אביו וסיפר לו.
ואז אמר האב, בכל יום בלי רוגז, תוציא מסמר אחד מהגדר. חלפו להם הימים וכל המסמרים נשלפו מהגדר.
האב היה גאה מאד ולקח את בנו לגינה.
הנער שמח מאד על התהליך שעבר וכך גם האב ואז אמר לו האב, רואה את החורים שבגדר?
היא לעולם לא תחזור להיות שלימה ויציבה כפי שהיתה. ככה גם עם המילים המכאיבות, הן פוצעות כמו מסמר וגם אם ביקשת סליחה, החור נשאר.
כבת לאבא מאד מאד ביקורתי (שלא היה אדם רע והיינו חשובים לו יותר מעצמו) ואמא די ביקורתית בעצמי (למרות שמנסה מאד) אני מפצירה בעצמי ובכם: מילים קשות – פוצעות ומותירות כאב וצלקות וגם לא מביאות את התוצאה הרצויה.
ייתכן שנקודתית ייראה כאילו הצלחנו למשמע או להשיג שקט, או כניעה, אבל זה מתפוצץ בהמשך.
במקום מתכון (הרי צום, לא ככה?)
אספר לכם סיפור משעשע: תמיד הייתי בעייתית עם אוכל של מטוסים. הייתי משקיעה שעות לפני, בארוחות המיוחדות: מה בלי סוכר, בלי גלוטן, הייתי משתגעת ומשגעת את כולם.
חלק מהדיונים נערכו מול אנשי חברת התעופה.
אחת ההצעות שלהם היתה: תקשיבו טוב: צום יווני.
׳ומה כולל אותו צום יווני׳ התעניינתי? ׳צנים, לימון ומים׳ ענו לי בלי שהתשובה הצחיקה אותם
׳תודה׳ עניתי, ׳תנו לי את ארוחת הילדים עם אקסטרא נוטלה׳….
אז אני מאחלת לכולנו:
קודם כל שנה נורמלית
של שמחה ושיגרה
ואם צריך לבקש סליחה
אז בבקשה – עשו זאת כמו שצריך
ולא בדרך החמקנית הפחדנית
שלא לוקחת אחריות
ומותירה את הנפגע
פגוע פעמיים.
