מרגע שהקלדתי את הכותרת הזאת, אני מביט בה שוב-ושוב ולא מצליח לעכל את משמעותה, שהרי כלל לא נתפס הדבר שדווקא האיש המיוחד הזה הלך כך פתאום לבית-עולמו והותיר מאחוריו מודעות-אבל שחורות שלא מצליחות לעטוף את מאות הילדים ובני-הנוער שגידל ואהב ששון בן-משה, מי שהנציח את הביטוי 'האדם לפני השחקן'.
זכיתי להכיר את ששון המנוח לפני יותר מ-30 שנה, כאשר נקלענו יחד לנסיעות משותפות באוטובוסים למחוזות שונים וכבר מהפגישה הראשונה שלנו, התברר כי אנחנו חולקים אהבה מיוחדת לספורט בכלל ובמיוחד לכדורגל. להפתעתי הרבה זכר כי 'פעם' עבדתי ככתב-ספורט בעיתון המיתולוגי 'חדשות הספורט' ומאז, בכל פעם שנפגשנו בדרכים, הרחבנו כמובן את הדיבור על אהבתנו המשותפת.
אותה העת כבר עמדתי על כך שששון בן-משה ניחן בידע רב על אודות עולם הכדורגל בארץ ובעולם, אבל הצניע-לכת בדרכו המיוחדת ורק מאוחר יותר נחשף בפני גם כמי שבקיא גם בתחומי העיתונות והסיקור התקשורתי המקומי והארצי ומכאן גם התחזק ביננו הקשר, על רקע עבודתי ככתב בעיתון 'גפן' בגלגוליו הקודמים.
לימים גיליתי כי מדובר בראש ובראשונה באיש-חינוך, שראה בספורט נתיב מיוחד לכוון באמצעותו ילדים ובני-נוער לערכים של ספורט, אבל בעיקר של דרך-ארץ וכבוד לזולת. הוא הצליח 'לגעת' בנפשו הרגישה במאות רבות של ילדים מכל המגזרים והעדות, ומעבר לעובדה לפיה גם עלה בידו לקדם חלקם ברמה המקצועית ולשגר אותם לקבוצות בוגרות יותר כשחקנים כישרוניים מבטיחים, ידע לשלב בין האימונים והמשחקים על כר-הדשא, לבין הענקה חסרת גבולות של הכרה בחשיבות ההתנהגות הספורטיבית והערך העליון של כבוד-האדם. המניע הפנימי של ששון, שאב את כוחו מאהבה כנה וצרופה לילדים שאימן וחינך, כאשר העיסוק בכדורגל, היה לו אמצעי 'לגעת' בנפשם.
ששון הצליח גם לשמש מודל לגישור בין ערבים לבין יהודים והיה מופת וסמל לדו-קיום גם מחוץ למגרשי הכדורגל בהם אימן ותמיד התייחס לכולם באופן שווה. כך עשה גם כאשר הדריך והקים בית-ספר לכדורגל עבור צעירים מכל שכבות האוכלוסייה והמגזרים מתוך כבוד גם להוריהם.
האיש הזה אכן האמין במשפט שטבע ולפיו 'האדם לפני השחקן', ובתוך כך ידע תמיד לעודד, לסייע, לעזור ו'לפרגן' לנערים שהתאמנו תחת הדרכתו וגם לזולתו מחוץ למגרשים. במרוצת השנים הלך שמו לפניו, לא רק כאיש-מקצוע בעל יכולת אבחנה וזיהוי כישרונות, אלא כאדם רגיש בעל חושים למצוקות, ותמיד היה שם לתמוך במי שנקלע למשברים מקצועיים ואישיים.
ששון בן-משה הפך להיות מאמן מוערך ואהוב ברחבי האזור כולו, מאיר-פנים ושופע אופטימיות שדבקה בחניכיו הצעירים, וגם אלה שכבר בגרו ונטשו את עולם-הכדורגל, המשיכו לנצור בליבם את השנים המשותפות שהיו להם במחיצתו, הודות לחוויה האנושית-ערכית וחינוכית שהעניק להם.
הוא החזיר נשמתו לבורא-עולם בגיל 75 והובא למנוחות בבית-העלמין של אלונה, לאחר שמסעו האחרון יצא באופן סמלי ממגרש-הכדורגל, כיאה למי שעשה בו שנים כה רבות מתוך אהבה צרופה.
אני קורא שוב את הכותרת לדברים הללו, ולמרות שעדיין מתקשה לעכל את מלוא משמעותה, לפחות מוצא נחמה כלשהי, שזכיתי להכיר את ששון בן-משה ז"ל.
