פרשת "בהר" (פרק כ"ה)

תובנות מהפרשה הקודמת, כמו: "וְלֹא יְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי–אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי", הציווי לכולנו, בדגש לכוהנים, שימלאו את תפקידם, כמשרתי הציבור בחרדת קודש, יתנהלו בענווה וידאגו לשלום הציבור כרודפי שלום באהבה. אם יתנהלו בהתנשאות ובזלזול, הם יחללו את ה' ויחטאו בתפקידם.

כפי שציינתי לעיל, הציווי לכולנו, אנחנו מצווים להרגיש בתוכנו, את האחריות המחברת אותנו לעם אחד! ברגע שנרגיש, זה יבוא לידי ביטוי בשמירת כבוד האחר ככבודנו, בחיזוק הערבות ההדדית בתוכנו, בהבנה שכולנו בסירה אחת וכוחנו באחדותנו! ואז, הכרת הטוב והתודה תצמח בתוכנו ובנפש חפצה נודה על כל היש.

אולם, אם חלילה ניתן לשנאה לפלג אותנו, זה יביא לחילול הקודש, חילול מהות קיומנו, ובתוך החלל שייווצר, האויב ינצל את רפיון הרוח, ולא ייתן לנו מנוח.

פרשת "בהר" ממשיכה: אחרי שלמדתי על המצוות לכוהנים המשרתים בקודש, הפרשה מנתה את המועדים בלוח השנה העברי. מלבד השבת הקבועה מבריאת העולם (!), קביעת המועדים נתונה בידי ישראל. הכוח שניתן בידי חכמי ישראל, נושא בתוכו התמדה ואחריות לעבר את השנה, כדי שכל המועדים יהיו במועדם לפי הלוח העברי, שנקבע בהר סיני.

ברוב השנים, פרשת "בהר" מחוברת לפרשת "בחוקותיי", אך בשנה מעוברת, כשנה הזאת, נקראת בנפרד. הפרשה עוסקת בשנת השמיטה, שנת יובל ודרור, אחריות חברתית וצדק חברתי. כל החוקים והמצוות ניתנו בהר סיני ויתקיימו בהיכנסם לארץ המובטחת.

במצוות השמיטה, אנחנו מצווים לשבות פעם בשבע שנים ממלאכת האדמה – לא זורעים, לא שותלים ולא מעבדים את האדמה, ולאפשר לכל אחד ואחת לאכול מפרותיה כאוות נפשו. זו ערבות הדדית, החשובה לקיומנו כעם יהודי, התלוי האחד בשני. עם אחד.

החקלאי רואה את השדה שלו הפקר וכל אחד נכנס ולוקח פירות כפי יכולתו, הוא לא פוצה פה ואף לא נכנס לשדהו כי הוא יודע שזאת מצוות הבורא. כאן הוא לומד איפוק ונתינה ובעיניים חומלות הוא משקיף בכל אחד ואחת, שיקחו כאוות נפשם ולא יהרסו את השדה.

כך, אחת לשבע שנים, לומד האדם ענווה ואת מגבלות הכוח, כשהוא חולק בעין טובה את יבולו. כל היבול שנשאר שייך לכולם, אחריות חברתית!

האיסור על עבודת האדמה, מבטיח יבול מבורך בשנה השישית, שיספק את צרכי הציבור כולו בשנה השביעית, השמינית והתשיעית.

אחרי שבע שמיטות מגיעה שנת היובל, "יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ."

בנוסף על מנוחת האדמה בשמיטה, בשנת היובל משמיטים את החובות וכל הקרקעות חוזרות לבעליהן ושחרור כל העבדים.
מאחר שהחברה איננה שוויונית, יש מעמדות, יש עשירים ויש עניים, יש מעסיקים ויש עבדים. כשהאדם מאבד את רכושו, ביתו ונחלתו והופך לעבד לבעליו, הפרשה מזהירה את בעל הנחלות שקנה עבד שלא יעביד אותו בפרך, "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, יִהְיֶה עִמָּךְ" שיתנהג בעבדו בחמלה, ובכבוד שהרי הוא כמוהו. בשנת היובל הוא משתחרר מעבדות וחוזר אל אחוזתו ומשפחתו.

כך הפרשה מלמדת אותי, שהרצון לשלוט ולצבור נכסים, חייב איזון כדי שלא יגבה ליבנו. מדובר בערכים ועקרונות החשובים לבניית הגינות חברתית והוגנות, שיבססו את קיומנו כחברה וכעם הוגן, חומל ערכי ומוסרי.

בימינו השמיטה נהוגה ואילו היובל בטל.

הרמב"ן מסביר: "יובל" משורש הובלה. האדם מובל כבן חורין אל אחוזתו ומשפחתו.
כך יוכל למצוא את קישורו בשרשרת הדורות.

האדמה הקדושה הזאת ניתנה לנו כפיקדון בתנאי: שנמלא באמונה ובענווה את כל המצוות המשפחתיות והחברתיות. נדאג איש לרעהו – אחים אנחנו, ונקיים הלכה למעשה, "ואהבת לרעך כמוך" כלומר: הְיֵה בֶּן אָדָם! שנשמור על כבוד האחר ככבודנו.

"כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ–וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו," צריך לגאול אותו מהקשיים שנקלע ולא לנצל חלילה את מצבו.
"וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, וְנִמְכַּר-לָךְ–לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ, עֲבֹדַת עָבֶד".

יָמוּךְ, הכוונה ירד מנכסיו. ירד נמוך לתחתית הבור. אל תחכה שאחיך ירד מנכסיו, אלא תהיה עירני, תבדוק, תתעניין אם האח נקלע לקשיים ובמה אפשר לעזור לפני שייפול, ואם חלילה נפל, אל תנצל אותו ואל תתנשא עליו, אלא קום, רוץ ועזור לו להשתקם. "אישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ישעיהו).

אני למדה מזה, שהחיים שלנו כעם, תלויים זה בזה, המחוברים יחדיו: עם אחד – כולנו רקמה אנושית אחת חיה – אחים אנחנו.

לפיכך, עלינו לזכור שמאוד חשוב לפתוח את הלב, נקשיב איש לרעהו ובמחשבה טובה, נשמור על לשון נקייה, מכבדת ומקרבת שתחזק את הלכידות החברתית והלאומית, כי היא כוחנו ומהות קיומנו כעם יהודי, על הארץ הטובה הזאת.

אני תפילה שנדע לראות האחד את השני ולהיות אחד בשביל השני. ומתוך ראיית הטוב והכרת התודה נודה על כל היש כי שום דבר אינו מובן מאליו.

רקמה אנושית אחת/ מוטי המר
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו –
ומשהו, נשאר איתו

אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע
את האיבה, אם רק נדע.

אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט)
על אף עלבוננו, לומר סליחה.
אם נדע להתחיל מהתחלה.

שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס

תוצרת הגינה-הפקר
שלט בבית פרטי בירושלים המצהיר שכל תוצרת הגינה-הפקר בשל שנת שמיטה

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

ישראל חוגגת 74

פרשת "אמור" (מפרק כ"א- כ"ד)

מהפרשה הקודמת "קדושים", הגעתי לתובנות שהאירו את עיניי. "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵ-יכֶם": חשבתי שאנחנו "קדושים", אך בקריאה

קרא עוד >