תובנות מהפרשה הקודמת: בין פירטי לבושו של הכהן הגדול, נמצא החושן, שעליו לשאתו על לוח ליבו 24/7.
מהו חושן? תכשיט זהב שבו משובצות 12 אבנים יקרות ועליהן שמות שבטי ישראל.
למה הכהן חייב לשאת את שמות שבטי ישראל? כדי שיזכור ששבטי ישראל הם עם אחד – כולם שווים. ושלא ישכח, כשליח ציבור, תפקידו לשקף את הקדושה כמשרת את העם 24/7, בדאגה לשלומם, בהקשבה נקייה למצוקותיהם, ומילותיו הטובות יפתחו את ליבם, לראות את הטוב, יחיו בשלום איש עם רעהו, ובענווה יתחברו לזהותם, מהות קיומם – קיומנו.
התובנות: על כל מנהיג להבין שהוא משרת ציבור וככזה עליו להיות קשוב לצורכיהם, בדאגה לשלומם, לביטחונם ולרווחתם, ללא משוא פנים וללא גבהות לב, אלא בענווה ובחרדת קודש.
פרשת "כי תשא" – שבמרכזה מעשה העגל ממשיכה את פרשת "תצווה", בה למדתי על בגדי הכהן המפוארים. לשם מה כל הפאר? כדי שההדר של הבגדים, ישתקף בתכונותיו של הכהן הגדול הלובש אותם, ותכונותיו הנעלות יאירו על אופיו הפנימי ויקרינו בענווה ובקדושה, על התנהלותו היומיומית, כרודף שלום ואוהב הבריות, עם אחד, כולם שווים.
הפרשה נפתחת כשמשה עדיין על הר סיני, מקשיב לדברי ה', לקבלת עשרת הדיברות כתובות על שני לוחות, ולמטה רעש והמולה. העם ראה שמשה בושש לחזור:
"וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹ-הִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ."
העם מרגיש נטוש, חסר אמונה והכוונה וללא ביטחון. כילדים מבוהלים, רצו לאהרון, שימציא להם תחליף למשה.
אהרון שלראשונה נדרש להנהיג את העם לבדו, בראותו את העם נסער, אחוז חרדה המשיך לשרתם בנאמנות. ביקש מהם להתפרק מנזמי הזהב ולהביאם לו "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב" ויתפרקו מרצון.
אהרון לקח את כל הזהב, "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה" מה קרה לאהרון, עגל מסכה? והרי בעשרת הדיברות נאמר במפורש: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", רק חלפו 40 יום מאז מעמד סיני וכבר שכח? כנראה שאהרון רצה שקט, לכן הבין לליבם ומילא את מבוקשם – בעגל מסכה.
כשבני ישראל ראו את עגל הזהב, חזרו אל ההרגלים הישנים שחוו בתרבות מצרים, התהוללו השתוללו ויצאו במחול סביב העגל וזעקו: "אֵלֶּה אֱלֹ-הֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." מדובר בהתפרקות טוטאלית: מהזהב, ומוסרית מכול הערכים הנשגבים שקיבלו בעשרת הדיברות.
מה קרה לעם ישראל? שכחו את ה' שהוציאם מעבדות לחירות? עם ישראל במצוקה, כי כשאין אמונה, אין תקווה. יש רק חלל ריק שצריך למלא אותו במשהו מוחשי, שישרה בהם ביטחון. מפני שאמונה, לא יכולה לצמוח במדבר הצחיח, בלב סגור, הפוחד מכל שינוי ומכול תזוזה. אמונה צומחת באדמה פורייה, בלב פתוח, הרואה את הטוב, מוקיר תודה ומלא תיקווה לבאות, מתוך תחושת שייכות למהות קיומו – קיומנו.
לכן, לדעתי, מסכה – מלשון כיסוי, מכסה על הפחד, על הצער והריקנות, ועל הצורך להרגיש משהו מוחשי שירומם את רוחם הכבויה.
למראה עגל הזהב ה' כעס ואמר למשה:
"..לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, ……וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל "….
ה' הבין שמהעם הזה, לא תבוא הישועה. הוא מבקש ממשה לכלות את העם, שהגיע לשפל המדרגה וממשה יקום עם חדש.
זה מחזיר אותי לספר בראשית, כאשר ה' ראה שרבה רעת האדם בארץ, הוא מחליט להשמידם ולהתחיל מחדש ובחר בנח וביקש ממנו לעשות תיבה, להציל את עצמו ומשפחתו, כי המבול ישמיד את הכול, ונח שתק וציית!
משה לא מתפתה, ודוחה על הסף את הצעת ה' ולוקח אחריות על העם וכסניגור הגן עליהם והתחנן שה' יקיים הבטחתו לאבות:
"וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת…אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ, לְעֹלָם."
להבנתי: כפי שה' לפני המבול התכוון לפעול במידת הרחמים ולא במידת הדין, כשלא עשה זאת, אחרי המבול, התחרט והבטיח: "וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי." (בראשית-ח).
גם כעת, ה' לא התכוון להשמיד את ישראל, הרי לא בשביל להשמידם הוציאם מעבדות מצרים, אלא להעמיד את משה בניסיון, האם יתפתה או יגן על העם במסירות אין קץ. לכן כשמשה דחה את הצעתו לעשותו לגוי גדול, ה' הבין שמשה הוא המנהיג הנאמן והראוי לעם ישראל.
כשמשה יורד מההר עם הלוחות בידיו ורואה את המסיבה סביב העגל, שבר את הלוחות הכתובות באצבע ה'.
משה בכעס שאל את אהרון:
"מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה"
משה רואה באהרון אחראי לחטא העגל. אך מי שנענש, היה העם ולא אהרון.
משה מצווה לבני לוי להרוג אח את אחיו – 3000 איש.
ההידרדרות המוסרית כפולה ומכופלת: גם חטא העגל וגם רצח אחים. שכחו את עשרת הדיברות שנאמרו בקולות רמים, "אל תרצח". האם רצח והפחדה יצמיחו אמונה? לא!! ההפחדה סוגרת את הלב, ומנתקת מהמהות!
אחרי השבר הגדול, משה עלה שוב להר סיני, שם ה' מלמד אותו י"ג מידות הרחמים: אורך רוח, הקשבה, הבנה, פירגון והדרכה, עוד ועוד לפני דין!
מהפרשה למדתי: שחינוך בהפחדה ובקשיחות סוגר את הלב! אך חינוך בהקשבה, במילה טובה, בחמלה, בהדרכה ויד מכוונת פותח את הלב ומצמיח אמונה, ביטחון ואחריות.
אני תפילה: שאדע להצמיח אמונה שתחבר אותי לאור שבתוכי ומתוך ראיית הטוב אכיר תודה.
בין קודש לחול/ שולי רנד
בין קודש לחול אני חי
עם האמת שמשתוללת בי
עם אלף הרגלים
עם כל הפחד שעל כתפיי,
המסע הזה כבד וקצת גדול עליי
שמור נא עליי
רק שלא ייכשלו רגליי.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
