תובנות מהפרשה הקודמת, בה למדתי: על מפקד – גיוס חיילים מהשבטים, הנקראים ישראל, שילחמו לכיבוש הארץ המובטחת. תפקיד הכוהנים לשרת בקודש ושבט לוי – הלוויים מופקדים על פריקת המשכן ועל נשיאתו בצאתם למסע ובהרכבתו בעת חנייה.
פירוק המשכן דורש זהירות ורגישות. אחרי הפירוק, אהרון ובניו, מכסים ואורזים את כלי הקודש ועל שאר הלווים חל איסור לראות את הכלים נבלעים, כלומר: נארזים. כשהכוהנים מסיימים לארוז, הלוויים יישאו את כלי הקודש על כתפיהם.
למה אסור? מפני שיופתעו לראות את הקדושה – התפאורה המרשימה שריגשה וחיברה אותם לאור ה' שבתוכם, נערמת ונארזת " וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ". זה עלול להמית את ערך הקדושה בתוכם.
להבנתי, צריך לשמור על איזון, קרובים ורחוקים. "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית ח.).
פרשת "נשא", היא הפרשה הארוכה בתורה וממשיכה את פרשת במדבר, בה למדתי שלפני שבני ישראל התחילו במסע אל הארץ המובטחת, עשו מפקד, לא אוכלוסין, אלא גיוס שבטי ישראל לצבא שילחמו על כיבוש הארץ. ובני לוי יישאו את הקודש.
מדוע גיל הגיוס לצבא, בשבטי ישראל מתחיל: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה"? הם זקוקים לאימונים לחיזוק הרוח ואימונים פיזיים ולקיחת אחריות. לעומתם בני לוי צריכים לשאת את המשכן מחנייה לחנייה. הם מתגייסים לעבודת המשכן (לא למלחמה), "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה". לפי פרשנים: גיל השירות של הלווים, אינו זקוק לעוצמה פיזית, אלא לסדר, כי הוא הבסיס לבגרות רוחנית, יכולת להתנהל בענווה, לא לסטות מהכללים המפורטים, ולקיחת אחריות. לכן צריכים 5 שנות לימוד ותרגול, כדי שישמרו על דיוק ועל איזון, בזמן ובמקום.
בימינו מתגייסים בגיל 18. אולי כדאי לאמץ את הרעיון שכל חיילנו יתגייסו למכינות קדם צבאיות שיחזקו את חוסנם הנפשי ואת תחושת השייכות לזהותנו ואת האמונה בצדקת דרכנו על הארץ הטובה הזאת, שתחזק את הלכידות החברתית, השותפות והערבות ההדדית, שהיא עוצמתנו הלאומית.
המושג "נשא" מלמד אותי לא להתנשא, שנתנהל בענווה, נישא עינינו לילדינו ולכל יקירי ליבנו. נישא בגאון את דגלנו, ובגאון נישא את לפיד הזהות, הערכים והמורשת ונעבירו, בחרדת קודש, לדורות הבאים, כדי שיבינו את ערכה של הארץ הטובה הזאת לעם היהודי ששב לאדמתו.
ביום ראשון כ"ח באייר 29.5.22 ירושלים לבשה חג. ראיתי את מצעד דגלי ישראל נישאים בגאון, המוני עם ישראל, משפחות, נערים ונערות, שבאו להילחם על זהותה של ירושלים וישראל, רקדו ושרו מעומק ליבם, ליבי רן. מדובר בחג לאומי שהיה חייב לבוא לידי ביטוי בהשתתפות עם ישראל. ירושלים היא הלב, היא בירתנו מעל לשלושת אלפים שנה. אלפי שנים חלמנו לשוב אליה ומששבנו אליה עלינו לשאתה על ראש שמחתנו. אני מקווה שבשנה הבאה דגל ישראל יונף בטבעיות ובגאון!
בין ארגון המחנה לקראת המסע, הפרשה ממשיכה בחלוקת הוראות לכוהנים כמו דיני סוטה, מצורע ונזיר. גם נזירות היא חטא, ללמד שהנזירות איננה יכולה להיות דרך חיים. כל הטמאים מגיעים בנפרד (מצנעת הפרט) אל הכהן לבירור ותדרוך, והכהן מקשיב, מסביר, מנחה וזורע אהבה. כשיש אהבה יש שלום ושלמות.
והנה לפני המסע ה' מבקש מהכוהנים לברך את העם: "כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם. יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."
למה חשוב לברך? הברכה פותחת את הלב, מרוממת את הרוח ומחזקת את תחושת השייכות והשליחות..
יְבָרֶכְךָ ה', וְיִשְׁמְרֶךָ – במסע חיינו, נדע להתמודד עם תלאות הדרך. ונזכור שיש מי ששומר עלינו ומברך כל צעד מצעדינו.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ – יאיר ה' על חוכמה ודעת, לב מבין ועיניים טובות המפיצות חן וחסד ומוצאות את הדרך הבטוחה והברוכה.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם – ה' יישא את מעשינו הטובים, את הענווה, את טוהר הלשון, הערבות הדדית, יאיר עליהם כמגדלור וישם לנו – לכולנו ברכה ושלום.
דווקא המשפט האחרון: "וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם" הוא המשמעותי ביותר. הכוהנים הם השליחים וה' מבקש מהם לברך בשמו את עם ישראל, הוא מקור הברכה.
בידי כל הורה ואדם ניתנת ההזדמנות לברך ולהתברך.
הרגשה נפלאה ומרגשת עד דמעות לשמוע ברכה מלב אוהב של אימא גם שהיא כועסת ליבה מברך. אימא, בבקשה היי ברכה לילדיך.
חג השבועות נחגג ב-ו' בסיון שיחול במוצאי שבת. הוא אחד משלושת הרגלים, הוא איננו רק חג הקציר, חג הביכורים אלא בראש וראשונה זה יום מתן תורה בו התהוונו לעם עם שפה משלנו, מצוות חוקים, ערכים מסורת ומורשת מפוארת!
בשבועות אנו קוראים את מגילת רות. רות המואבייה עזבה את העושר והלכה אחרי נעמי חמותה ללקט שיבולים. על החסד שעשתה לנעמי זכתה שממנה יצא דוד המלך.
"אל תשכחו דבר אחד עיקרי, כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות. חג זה לא רק חג הטבע, חג הביכורים, זהו יום "מתן תורה" בו היינו לעם ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרנו כאומה ונעשינו לעם עובד אדמתו בזיעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים רבים… ועלינו להימנע מהם" (מנחם אושיסקין תרצ"ב 1932).
ויקטור פרנקל כתב בספרו "האדם מחפש משמעות": אם חג הפסח הוא חג החירות אז חג השבועות, חג מתן תורה, הוא חג האחריות.
אני תפילה שנרגיש את גודל האחריות ונחזק את האחדות בינינו.
תן לי / יאיר לוי נכדי היקר,
לא אשכח את עוצמתך
אך גם לא את רחמיך
שלח ברכה אל בני בריתך
ותן לי עוד רגע ככה
כמו היום.
חג שבועות שמח!
ושבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
