פרשת "פינחס" (מפרק כ"ה – ל')

תובנות מהפרשה הקודמת: בלעם בא לקלל את ישראל ונמצא מברך. אחת הברכות האירה את עיניי במיוחד והיא: "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב."

מה הכוונה? שנהיה עם מבודד, נסתגר בתוך עצמנו? מה פתאום!

"הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" זה ביטוי חיובי וראוי לעם ישראל האומר: שאנחנו העם היחיד בעולם שזהותנו, שפתנו וערכנו הם מהות קיומנו ושורש קיומנו כעם יהודי!

וממשיך: "וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב." אם חלילה נהיה שאננים, נטשטש זהותנו ונאמץ את תרבות הגויים, לא יעריכו אותנו ולא יתחשבו בנו. היינו בסרט בלהות זה, יהודים שהמירו דתם הגויים לא התחשבו ולא העריכו אותם, פגעו בהם כפליים.

התבונה: כעם יהודי, אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להבין שזהות אחת לכולנו, וחובה עלינו לשמור על זהותנו וערכנו ועל הערבות ההדדית שהיא חוסננו הלאומי.

פרשת "פינחס" – ממשיכה את הפרשה הקודמת: שלוש פעמים, בלעם חיפש בישראל נקודות תורפה, כל פעם מזווית אחרת ולא מצא. ובכל נקודת תצפית ה' שם בפיו ברכה. ומאחר שיצרו בער בו לקלל את ישראל, לפני שובו לארצו ייעץ לבלק איך להחטיא את ישראל בבנות מואב. בני ישראל התפתו לבנות מואב, נהרו אחרי אליליהן ונצמדו לבעל פעור. הדבר עלה לעם במגפה שגבתה עשרים וארבע אלף איש. ההידרדרות הרוחנית והמוסרית הגיעה לשיא השפלות, כאשר זמרי בן סלוא, נשיא לשמעוני, התהולל עם כוזבי בת צור מראשי מדיין, לפתחו של אוהל מועד, לעיני משה ולעיני עם ישראל.

כשמשה ראה שעם ישראל מאבד את ייחודו וקצרה ידו לעצור את המגפה, פרץ בבכי. ואז, קם פינחס בן אלעזר הכהן האחראי על

הקודש, "וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהם.." עצרה את המגפה
מעשה הקנאות של פינחס זוכה לברכת האל: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם".

איך יכול להיות שקנאותו של פינחס מתקבלת בברכה? מפני שקנאותו של פינחס היא התפרצות חד פעמית ולא כשיטה, יש בה תיקון, רפואה וישועה שהצילה את בני ישראל מהמגפה – מכליה.
על כן "ברית שלום" שפינחס זכה היא שיעור לדורות שהשלום בתוכנו ובינינו הוא ערך עליון וקנאות אינה רצויה ולא ראויה במקומותינו.

הדור החדש חי בסתירות עם עצמו, מחד גיסא, הכיר בייחודו כעם עם זהות, ערכים וחוקים שאין לאף עם אחר. ומאידך גיסא, הרגיש חירות ורוצה להיות ככל העמים.

עם לא נבנה לא בשנה ולא בארבעים שנה במדבר. עם נבנה בחינוך מהבית, בדוגמא אישית, בהתוויית דרך והקניית ערך הנטמעים טיפין טיפין בענווה, המחזקים את תחושת השייכות, האחריות והשליחות, הבונים את ה "אני" השלם בתוכנו. ממשפחה, לאומה!

תחילתו של קץ הנדודים, במפקד הגברים לחלוקת הארץ המובטחת לנחלות, לפי משפחות. חמשת בנות צלפחד החלוצות, מחו ותבעו את המגיע להן מירושת אביהן ומקבלות אותה.

עצוב! בדיוק בתום חלוקת הארץ נחלות לשבטים, משה מתבשר שיומו קרב, "…עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ."

משה כמו מרים ואהרון, לא יכנס לארץ, הוא מתבקש לעלות על ההר ולראות את הארץ המובטחת מרחוק.

למה? מפני שמנהיג, כמו הורה, מורה ומפקד צריך לדעת לשלוט בכעסו ולא לאבד עשתונות. משה במקום לדבר אל הסלע כפי שה' ציווה, "לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם." היכה בסלע בכעסו.

כמה מרים הם המים שמשה הוציא בכעס, בהכותו בסלע, מי מריבה כואבים שלקחו את משה המנהיג הנאמן, אל סופו.
איך משה הגיב? משה מבקש מה' שימצא מחליף ראוי להנהגת העם: "יִפְקֹד ה' אֱלֹוקי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:" כלומר: משה לא מבקש שה' ימתיק את דינו אלא דואג שהמנהיג שיחליפו יכיר את העם ואת הלך רוחם, מפני שהאנשים שונים זה מזה.
משה ממשיך ומפרט את תכונות המנהיג הראוי: "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

משה הרואה את עצמו כרועה נאמן, חשוב לו לציין מיהו מנהיג! מנהיג, כמו הורה, מקדיש את זמנו ומרצו בדאגה לעם, להצלחתו ולרווחתו. יהיה קשוב לצרכי העם, יהיה רגיש וחומל ויבין את מצוקותיהם ודרישותיהם. מנהיג אשר יוצא לפני העם (למסע למלחמה) ודואג להביאם בבטחה ובשלום חזרה, כדי ש :"וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה' כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה".

משה חושש שהעם יתפזר כצאן ללא רועה, ללא יד מכוונת, ללא אוזן קשבת ולב המבין את רחשי ליבם, ויצמיח אותם.

לכן, המנהיג בעיני משה עושה הכול! אך בארץ המובטחת העם חייב לקחת אחריות לגורלו, מפני שהנהגת העם במדבר אינה דומה להנהגה בארץ.

משה מקבל ציווי לבחור את יהושע: "איש אשר רוח בו". הכול סובב סביב הרוח. ללמדנו: שלא ניפול ברוח! חשובה הרוח השואבת את כוחה מאור ה' שבתוכנו ומהארץ המובטחת שתצעידנו מחיל אל חיל.

שיעור לחיים! תפקידנו כהורים להיות רועה נאמן לילדינו, במסירות ובאהבה גדולה, עם יד מכוונת ומקנה ערך, בהקשבה נקייה (ללא הנייד החוצץ) ובתקשורת מקרבת, ברגישות לשלומם ולביטחונם, כדי שלא יתפזרו חלילה, כצאן תועה ללא רועה.

אני תפילה שנדע לשמור על זהותנו, ועל אחדותנו כעם יהודי, ומתוך ראיית הטוב נכיר תודה.

אייכה /שולי רנד ריבונו של עולם אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות
אנה מפניך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס

פרשת "פינחס"
משה מברך את יהושע בפני הכהן הגדול

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...