תובנות מהפרשה הקודמת בה למדתי שבעיצומה של חנוכת המשכן, שני בני אהרון הקטירו אש זרה ונסחפו אל מותם. מהי אש זרה? בקוראי מחדש את הפרשה, גיליתי שאש זרה היא יצר, תשוקה עזה, שהמטרה מקדשת את כל האמצעים.
להבנתי: בני אהרון בראותם את המעמד הנשגב, גבר עליהם יצרם להיות טובים ממשה ואהרון ונסחפו אל מותם. זה קרה לקין, כאשר יצרו גבר עליו להרוג את הבל אחיו. זה קרה לאחי יוסף, שבקנאתם יצרם גבר עליהם, להרוג את יוסף אחיהם. זה קרה לאבשלום, כאשר יצרו גבר עליו, להילחם בדוד אביו ולמלוך במקומו, עוד ועוד.
בימינו, אנחנו במדרון חלקלק! בהנהגה, אש זרה ליחכה והובילה לפילוג ולשנאה העלולה (אם לא נתעורר) לשרוף, חלילה וחס, את החלום שחלמנו במשך אלפיים שנות גלות, עד שהתגשם וחזרנו לארצנו, נס לא מובן מאליו.
יהי רצון שאש התמיד, הכבוד, הרגישות, הערבות ההדדית והחמלה = הניצוץ שבתוכנו, תאיר את עינינו ותנחה אותנו מדור לדור ולנצח נצחים!! אמן ואמן!
פרשת "תזריע" – ממשיכה: אחרי שלמדתי להבדיל ולהבחין, בין קודש לחול, בין הטוב לרע, בין הרצוי למצוי, כלומר: לשמור על איזון, דיוק וענווה, לא להתערבב ולא לתת ליצר הרע, לרצון המיותר לרצות מה שאינו שייך לי,
פרשת "תזריע" פותחת בדיני היולדת: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר… וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה…. וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה"
אמת ויציב! אישה היולדת בן, טמאה שבעה ימים וביום השמיני היא נקייה, להכנסת בנה בבריתו של אברהם אבינו. ואחרי זה היא משלימה שלושים ושלושה ימי הזדככות = טהרה. והיולדת בת, טמאה שבועיים ומשלימה שישים ושישה ימי טהרה. "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי; נִשְׂגְּבָה, לֹא-אוּכַל לָה" (תהילים קלט).
מעניין, למה זמן הטומאה וימי ההיטהרות בלידת הבת כפולה מהבן?
ההסבר להבנתי מרתק! מפני שהיולדת מעבירה לבת את הגן האימהי היוצר חיים (נפשנו בדמנו). הבת בבוא זמנה תמלא את ייעודה ליצור חיים.
בימינו, חוקרים רבים מצליחים ליצור חלופות לאברי גוף רבים, אך שום מעבדה בעולם לא תצליח ליצור את נפש האדם, כי נפשנו בדמנו. לכן, הטומאה והטהרה בלידת הבת כפולה. "בדמייך חיי."
להבנתי: תקופת הטומאה והטהרה הינה הזדמנות לאימא, להרגיש איך ליבה נפתח באהבה, וחום ליבה מחבק, מזין ודואג, לרך הנולד, שהוא כל עולמה, וכל רצונה שיצמח לתפארה, בערוגה מדושנת ערכים ושמחה, שתחזק את הרגש החם והאוהב שהוא הדבק להורות ולזוגיות מכבדת, אוהבת ומפרגנת. "נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ; וְנַפְשִׁי, יֹדַעַת מְאֹד" (תהילים קלט).
ובנוסף מדוע היה חשוב לציין: "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ," להבנתי: לאימא התפקיד החשוב ביותר והמאתגר ביותר, בעיצוב ילדיה לטוב ולפחות טוב. אימא היודעת את תפקידה האחראי היא מבינה שהיא העוגן האיתן המצמיח את ילדיה. מפיצה את חום ליבה, נוכחת, זורעת הקשבה נקיה, תקשורת מקרבת, חיבוק, תזונה, שמחה ואהבה, מתווה דרך ומקנה ערך, וליבה יהיה תמיד מברך, כי ילדיה הם חייה! הזורעת בהקשבה אהבה, קוצרת ברכה.
הפרשה התחילה בדיני היולדת וממשיכה בדיני הצרעת = נגעים בגוף האדם.
"נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן"
הפרק מלא במונחים רפואיים, על טיב הנגע בעור, אך אין בו תרופה לריפוי, כי הכהן אינו מרפא אלא מאבחן את הימצאות הנגע ומאבחן את סיומו. באותה תקופה לא היה רופא, לכן התורה ציידה את הכהן, כרודף שלום ואוהב הבריות, בכל הסימנים, כדי שידע להבחין ולהבדיל בין עיקר לטפל, בין טהור לטמא ובין נגע רגיל לבין צרעת.
חז"ל פירשו את הצרעת בתורה כתגובה על הוצאת לשון הרע. מוציא – רע..
זה מחזיר אותי למה שלמדתי בפרשת "שמיני" על אש זרה, כביטוי של הרע הדוחף להרס, אם ניתן לו לשלוט בנו, נאבד שליטה, הכול ייהרס.
על כן, הצרעת היא מחלה מוסרית. הכהן יבחן את הנגע של האדם ולא האדם את עצמו, כי האדם לא יכול לראות את הפרזותיו וחסרונותיו. אותו הדין לגבי הכהן, אם הוא נגוע, לא יוכל לבחון את עצמו, כי האדם עיוור מלראות חסרונותיו, את חסרונותיו הוא רואה באחר.
במידה ואבחנת הכהן מעידה על צרעת, הוא מנדה את הנגוע ומרחיקו מהמשפחה ומהחברה.
"וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים"
למה?
מפני שההרחקה תקרב את הנגוע לעצמו, יראה את ההפרזות, ההחסרות, את לשון הרע שדיבר על האחרים, הקנאה – אש זרה, שהובילה לאיבוד שליטה, לרצח אופי המכלה כל חלקה טובה. התיקון יבוא בהבנת הטעויות והחסרונות, שתעורר לחרטה ותביא לשינוי בתוכו.
אחרי שבעה ימי הרחקה, הכהן יבוא אל הנגוע. היה והנגע לא נרפא, סימן שהנגוע לא הכיר בטעויותיו ואז הכהן יוסיף לו עוד שבעה ימי בידוד, עד שיעשה בדק פנימי בתוכו ויראה את חולשותיו, את הקנאה השורפת אותו.
אני תפילה, שנרחק מלשון הרע, נשמור על טוהר הלשון ועל כבוד האחר ככבודנו, שלא תאבד דרכינו לא בזוהר ולא בחשכה. ומתוך ראיית הטוב נכיר תודה!
מי האיש החפץ חיים / תהילים ל"ד
מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים;
אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;
וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב
בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
