בלימוד ימימה עולה לא פעם השאלה בעניין שגיאות העבר, הלומדות מספרות על שגיאות העבר ועל תחושת התסכול. ״אילו לא הייתי עושה? אז לא הייתי היום, חסרה… עצובה. הייתי היום במקום טוב יותר". ימימה אומרת זו תפיסה אשלייתית, את משלה את עצמך.
הביקורת העצמית מובילה אותנו לייסורים, לתחושת כישלון, אינה מקדמת אותנו, אינה מועילה לנו, אנחנו תקועים בעבר ורגשות האשם מזכירות לנו שאנחנו לא מספיק, אי מספיקות כמו אי ספיקות משאירה אותנו כל הזמן בספק, בביקורת עצמית, בתחושת כישלון וגורמת לנו לחסימות, לכאבים מיותרים והרחקת שמחת הלב.
ימימה מבקשה מאיתנו לא לשפוט את עצמינו על טעויות העבר, אלא לראות בהם קרש קפיצה שהצמיחה אותנו להיות אנחנו ויחד עם זאת לקחת אחריות ולהמשיך הלאה עם תובנות חדשות המכניסות שמחה לחיינו. זה הטוב ביותר שיכולתי לעשות אז ולכן אני לא כועסת יותר על עצמי, אני בחמלה לעצמי וביורשת לב מממשיכה הלאה, כאשר אני מבינה שאני לא מלאך, באופן אוטומטי אני מבינה את האחר ששגה, אני מבינה שגם הוא לא מלאך ואני נותנת לו הזדמנות, זה יכול להיות בן זוג, ילד, אח, חבר, קולגה, שכן…
״רַק מַלְאָכִים הֵם שְׁלֵמִים״ רק מלאכים הם שלמים אומרת ימימה, ואנחנו כלא שלמים, לא מושלמים, צריכים לחיות בשלום עם היותנו בני אדם מתפתחים, ברי תיקון.
כי הרי המלאכים שלמים -זו הזמנה לא להחמיר עם עצמינו לא לפגוע בעצמינו בגלל כשלון.
"הֲרֵי מֻתָּר לַעֲשׂוֹת שְׁגִיאוֹת, זֶה טִבְעִי,״
בטבעי שלנו אנו שוגים, בטבעי שלנו אנחנו מתקנים, בטבעי שלנו אנחנו אמורים לקחת אחריות ולחמול על עצמינו. להבין שזה מה שהתאפשר לנו באותה נקודת זמן (עבר) ולחיות את ההווה ולא את עבר.
*מוזמנים לבדוק מהם השגיאות שבנו אתכם?
מהם הזיכרונות החוסמים אתכם מלגדול, לצמוח ולהיות מאושרים?
בהצלחה!
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
