השחקנית היפיפייה והמוכשרת וההבטחה הגדולה בקולנוע ובתיאטרון הישראלי
"תקופת הלימודים ב"ניסן נתיב" השנים הטובות ביותר בחיי, פרחתי וגיליתי את עצמי ואת השורשים שלי, פתאום דווקא שם, עפתי על המרוקאיות שלי, פתאום הכל התיישב. שמעתי מלא מוזיקה שההורים שלי כנראה גדלו עליה, ולמדתי להעריך את שייקספיר וצ׳כוב אבל לא פחות חשוב את היוצרים והיוצרות המרוקאים, זהרה אלפסייה, וארז ביטון וזגורי, ריימונד אבקסיס ורונית אלקבץ זכרה לברכה ורבים וטובים"
"קוראים לי אושר בן שושן ליתר דיוק אושר שמחה בן שושן, שנים לא השתמשתי בשם השני שלי מכל מיני סיבות, ואז מישהו אמר לי שזה חשוב מבחינה רוחנית, והיום אני עפה על זה, זה חלק ממני וזה חשוב לי הדיוק של השם שלי. אני בת 26 אני עתידה להתחתן עם בחיר ליבי בקיץ הקרוב בשדות ים וזה מרגש מאוד, בעיקר היה לי חשוב להתחתן באיזור שבו גדלתי. היום אני גרה ביפו כבר 5 שנים, במקור אני מזכרון יעקב, והמקצוע שלי הוא שחקנית."
הרגע שבו החלטת להיות שחקנית והמסלול שעברת עד הלום
תמיד ידעתי שאהיה שחקנית, מהיום שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי מספרת שהיא הבינה את זה כבר שהייתי תינוקת. אני זוכרת רגע מכונן בגיל 3 הייתי בחוג בלט והמורה ביקשה לבוא עם חולצות אדומות למופע, לא אהבתי את זה ולא אהבתי את החולצה והחלטתי לא לעלות לבמה.
ישבתי בקהל, המנגינה של שיר הריקוד התחילה, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אהיה על הבמה ושיופיעו בלעדיי, אז קפצתי לאמצע השורה האמצעית והייתי מאושרת במשך שבוע שעשיתי את זה, שקפצתי לבמה מבלי לחשוב. מיד כשסיימתי צבא עברתי לתל אביב, נבחנתי לבתי ספר למשחק והתחלתי ללמוד. בהתחלה למדתי אצל יורם, אלו היו 4 חודשים בלבד, וממש סבלתי שם. אלוהים אוהב אותי ונפרדו דרכנו ואז מכוח האנרציה נבחנתי שוב והתקבלתי הביתה, ל״ניסן נתיב״ תל אביב. שנה א׳ וב׳ היו השנים הטובות ביותר בחיי, פרחתי וגיליתי את עצמי ואת השורשים שלי, פתאום דווקא שם, עפתי על המרוקאיות שלי, פתאום הכל התיישב. שמעתי מלא מוזיקה שההורים שלי כנראה גדלו עליה, ולמדתי להעריך את שיקספיר וצ׳כוב אבל לא פחות חשוב את היוצרים והיוצרות המרוקאים, זהרה אלפסייה, וארז ביטון וזגורי, ריימונד אבקסיס ורונית אלקבץ זכרה לברכה ורבים וטובים. בשנה ג׳ פרצה הקורונה והבנו שסוף העולם בערך מגיע כי בביה"ס למשחק לא עוצרים במלחמות ולא בשום סיטואציות. סיימנו הצגה והמנהל של בית הספר נכנס ואמר שיוצאים לפגרה, נורא שמחנו היינו צריכים את זה, לא היה לנו חופש במשך שלוש שנים. כשאתה לומד משחק אתה לומד בהמון מובנים טוטאליות, את חיה ונושמת את זה, זה לימודים הכי אינטנסיביים, מהבוקר המוקדם עד הלילה המאוחר ופתאום עוצרים.
בפגרה חזרתי לגור בזכרון לחודשיים, זה היה אוף רציני, מצד אחד התאהבתי בזכרון מחדש והבנתי דברים, מצד שנים היו לי געגועים וכמיהה לעיר, למקצוע שלי ולסטודיו. כשחזרנו הייתה לנו הצגה ואנשים ישבו עם מסכות וזה היה מטורף. פתאום המימד שקיים בתיאטרון שהשחקן שומע ורואה אנשים בוכים וצוחקים לא היה קיים. זה היה מעניין וכיף ואז סגר שני ואז שוב חזרה ללימודים, זה היה טירוף לסיים ככה, חוויה של פעם בחיים.
חווית הילדות בזכרון, איך היה לגדול במושבה, מה מיוחד בה?
גדלתי בזכרון הייתה לי ילדות מהממת. במשך שעות הייתי מסתובבת בטבע או בשכונת ילדותי, עושה הופעות לעצמי עם עצמי בבית התותחן. בגיל 11 עברתי לביה"ס ״קשת״ ועבורי זה היה צעד מדהים. חברתית לא היה לי פשוט ללמוד בבתי הספר הציבוריים וביום שעברתי ל״קשת״, מצאתי את עצמי כילדה ונערה. זאת אחלה הזדמנות להודות להורים שלי שאפשרו לי ללמוד ולעבור חוויה כזאת בבית ספר דמוקרטי על כל המשתמע מכך. יש דמויות ב״קשת״, מורים וחברים שמלווים אותי, שם לשמחתי נחשפתי לאנשים מכל האזור הנפלא שלנו: מגבעת עדה ובנימינה, קיסריה ופרדס חנה. תמיד הרגשתי שכשאהיה גדולה אעבור להתגורר בתל אביב. משהו בעיר הזאת קרץ לי והרגיש לי שייך.
דווקא היום כשאני כבר גדולה ומקימה קן משלי, יש בי רצון לחזור לנופים המוכרים של האזור שלנו, אבל המקצוע שלי במרכז ועד שלא אבנה פה בסיס חזק נראה שיקח זמן עד שאחזור.
אני חושבת שזכרון זה מקום נפלא לגדל בו ילדים, כן היו לי יחסים מורכבים עם המושבה הקטנה אל מול העיר הגדולה, אבל דווקא כשאני כבר גדולה אני חושבת יותר על היתרונות שיש לה להציע מאשר החסרונות.
עד כיתה ח׳ הייתי בבית ספר ״קשת״ והיה לי מדהים שם וכשאח שלי סיים י״ב הלכתי יחד עם הורי לראות את טקס הסיום שלו באורט בנימינה, זה היה באמפי שוני, פתאום רציתי את החוויה הזאת של להופיע על הבמה הגדולה יותר ולהיות בבית ספר גדול יותר. ביום שלמחרת ההורים שלי העבירו אותי בית ספר. נרשמתי למגמת התיאטרון (תמיד הייתי במגמות תיאטרון זה לא היה חדש והופעתי מגיל צעיר) ופתאום הייתה במה של אודיטוריום והיא גדולה ומאפשרת.
בכיתה ט׳ גילה אותי סוכן והתחלתי להצטלם לדברים, התביישתי ולא סיפרתי לאף אחד. בכיתה י׳ התקבלתי למכינת הנוער של ״ניסן נתיב״ והייתי המון על קו זכרון תל אביב. השתתפתי בהצגות בצוותא, עד היום שאני מספרת את זה באודישנים צוחקים שילדה בגיל הזה עשתה ״פרינג׳״, זה בדיוק המסלול ההפוך. בעיניי הדבר הכי מיוחד בזכרון זה הטבע שלה, ההרים והחופים שמסביבה. למען האמת היום חסר לי גם הערבים של ימי הזכרון, השואה ויום עצמאות, אין את האווירה הזאת בשום מקום אחר שהייתי בו.
מה עשית בצבא?
בגיל 18 התגייסתי לצה״ל, רציתי אז לגלי צה״ל או תיאטרון צה״ל ופספסתי את ההרשמה ליום המיון הראשוני, זה ביאס אותי ממש, הייתי נחושה ומוכנה לעשות דח״שׁ, או כל דבר, הייתי כל כך נחושה שהגעתי למפקד יחידת מיט״ב, דיברתי איתו והתחננתי. הוא הבטיח לי אז שאעשה יומיות ושצה״ל לא יפגע ברצון שלי להיות שחקנית וכך היה. התגייסתי לפיקוד העורף, עשיתי יומיות ועבדתי עם ניצולי שואה. היה לי שירות מיוחד מאוד על כל גווני הקשת, הכרתי ניצולי שואה והם הפכו להיות האנשים הקרובים אלי באותה תקופה. שמעתי את הסיפורים שלהם ואני מאוד מתגעגעת אליהם, התפקיד שלהם בצבא היה לתקן מדים הם אנשים מיוחדים שעדיין מתנדבים לעשות טוב למדינה שלנו.. הם היו כמו הילדים שלי אז באופן דיי פרדוקסלי, ללא ספק הרחיבו לי את הלב עוד ועוד.
שחקניות ישראליות ובינלאומיות מעוררות השראה עבורך
יש לי המון השראות חלקן שחקניות וחלקן לא. אני חושבת שבראש ובראשונה ניצבות, רונית אלקבץ זכרונה לברכה, ריימונד אבקסיס שתיבדל לחיים ארוכים, אמא שלי שהיא אישה השראה, ואורית שר, שהיא הקואוצ׳רית שלי משנה ב׳ בסטודיו, היא התחילה כמורה למשחק מול מצלמה כחלק משנה ב׳ והפכה לאחת הנשים והאנשים המשמעותיים ביותר בחיי. היא מלווה אותי בכל רגע ובכל החלטה ומעבר להיותה מורה גאונה, אישה מדהימה ויוצרת עוצמתית, היא שחקנית בחסד עליון.
אני חושבת שליאור רז הוא השראה גדולה, הוא פילס את דרכו בחוכמה וכישרון, מבחינה עולמית מישל פייפר עשתה דמויות מהממות ועגולות ששברו את התקרה הזאת של ״היא רק יפה״. אני נהנית למצוא לי השראות גדולות וקטנות.
עולם השואוביז אודישנים ושאר ירקות, כיצד הוא עבורך וכיצד שומרים על הנפש בכל פעם מחדש כשמקבלים תשובה שלילית באודישנים?
אני חושבת שהקורונה תקעה המון במקצוע שלי ורק עכשיו אני חושבת שזה מתחיל להשתחרר. היא עשתה דברים טובים יותר ופחות וקידמה את ישראל בהמון היבטים, יש דברים שיהיו תמיד קיימים במקצוע שלנו שחקוקים בסלע, אתה רוצה להצליח, תיצור ותעבוד קשה גם אם זה ייקח 10 שנים בסוף הפריצה תבוא, אבל חייבים לעבוד קשה וליצור והתפתח כל הזמן. הקורונה שינתה את המדיה – לצורך העניין הטיק טוק והאינסטגרם הפכו למקור יצירה להרבה שחקנים ושחקניות ויוצרים ויוצרות.
אני עוד לא שם אבל אני מבינה שהעולם הולך לשם וגם אני צריכה להתקדם למדיות החברתיות. באופן כללי יש בי את הצד שהוא מאוד ״שחקנית״ שאוהבת במה וקהל ואוהבת שרואים ושומעים אותה ואת השקפות העולם שלה ויש את הצד השני שהוא יותר ביישני ורוחני, יותר אוהב בית ולבשל.
זה מדהים מבחינתי וזאת הבשורה שלי והשליחות שלי שאפשר גם וגם. אפשר להיות שחקנית שאוהבת ומאמינה בהשם באמונה שלמה, אוהבת את הבית שלה ואת המשפחתיות, וגם את הבמה ואת צ׳כוב, זה לא או או.
המקצוע הזה יפיפה והוא שליחות של לעשות טוב ושמח ולרגש ילדים ומבוגרים כאחד מבלי שום הבדלי דת, גזע או מין, אבל יש בו המון דברים קשים, כמו הלא למשל. אני חייבת לציין שה ״לא״ הוא לא מורגש בעיניי כמעט אף פעם עד הרגע שבו אני מגיעה לשלב האחרון והגורלי בליהוק סדרה. זה קרה לי בשנה ב׳, היה משהו גדול שכמעט היה שלי, הכל היה לטובתי ומישהי אחרת לקחה את זה, היה לה שם ידוע יותר, וזה בסדר. בהתחלה זה היה לי סדק, אבל אז זה רק חיזק אצלי את האמונה של מה ששלי שלי. היה לי במאי בשנה ג׳ שסיפרתי לו על הפרויקט וכמה רציתי את זה וכמה זה אני, והוא אמר לי ״זה הדבר הכי טוב שקרה לך״ והוא צדק. לימים הסדרה עלתה ולא הצליחה כמו שחשבו ומשהו בפרויקט התפספס. זה לימד אותי שהכל לטובה.
אם היית פיית קסמים ומגשימה חלומות, היכן היית רוצה להופיע עכשיו?
״אם הייתי פייה״ זאת שאלה מצחיקה, אני חושבת שהייתי רוצה לספר סיפורים על נושאים שנוגעים בהם ולא נוגעים מספיק. זה על נשים חזקות, יש אינספור דברים שאני רוצה לשחק, מהמוכרת בסופר, עד הנסיכה דיאנה.
בנוסף הייתי רוצה שידובר יותר על העלייה ממרוקו, יש היסטוריה שלמה שלא מסופרת וצריכה להיות. הייתי לגמרי שמחה לשחק את הסבתות שלי שהיו צעירות או את האחיות שלהן, זה דור שנעלם וזה עצוב לי ויש פה סיפורים שחשוב להעביר ולספר.
כל חיי הייתי על במה ודווקא כשלמדתי משחק מול מצלמה הבנתי כמה המדיה הזאת של מצלמה קורצת לי, אז קולנוע וטלוויזיה, לשם אני כרגע הולכת.
לדעתי בסופו של דבר שחקן צריך לעבוד בתיאטרון ערב ערב, זה הלחם והחמאה ואני לא שוכחת את זה וגם על זה חולמת בייחוד אחרי הקורונה, אני גם לגמרי רואה את עצמי יוצרת ולא רק משחקת.
החלומות שלך, היכן תהיי בעוד 10 שנים?
אני חושבת שזאת שאלה מאוד מפחידה עם המון אחראיות, אני לא יודעת, השם יודע איפה אני אהיה בעוד 10 שנים, הוא זה שמנתב לנו את הדרך, אבל בעזרת השם אני רוצה להיות אמא ושחקנית, ולהרחיב את הריינג׳ שלי המקצועי והאישי. פעם מישהו אמר לי ששחקנים הם הרופאים של הנפש, היה לי מורה שהיה אומר לי שכשחקנית אני יכולה לעשות הכל, אבל כבן אדם אני יכולה להיות רק שחקנית ושאם אני אוותר המקצוע לא יוותר עליי וירדוף אותי.
זה החמיא לי והפחיד אותי באותה נשימה אז אני רוצה בעוד 10 שנים להיות שחקנית טובה יותר, אמא טובה ואדם טוב יותר ואולי לשחק גם בעוד שפות מלבד עברית, אבל לגמרי להיות כבר אחרי כמה פרויקטים מאתגרים בטלוויזיה, בקולנוע ותיאטרון. אני חושבת שהעולם התפתח עם ״נטפליקס״ ואפשר לחלום על הכל והסדרות שלנו נמכרות בעולם אז חו"ל לגמרי קורץ ובעזרת השם עוד 10 שנים, נגשים חלומות גדולים וקטנים.
שנתיים של מגיפה עולמית, שבה עולם התרבות נראה שעצר מלכת. היכן זה תפס אותך ואיך חווית את התקופה, מה עשית על מנת לשמור על שפיות?
אני לגמרי חושבת שהקורונה עצרה את התיאטרון, אבל דווקא בקולנוע וטלוויזיה עשתה קסמים, אפילו אודישנים היום אתה מצלם בבית באזור נוחות שלך, שיש לזה יתרון אבל גם חסרונות.
כיצד הגיבו הורייך ששמעו על רצונך ללמוד משחק? שתפי בתמיכה המשפחתית שקיבלת.
ההורים שלי תמכו, היו להם פחדים ועד היום יש, כי בסוף אמא ואבא רוצים את הכי טוב לילדים שלהם אבל הם לגמרי תמכו, ומאמינים שזה יקרה יום אחד. אבא שלי היה הראשון שלקח אותי לאודישן, זו הייתה גם הפעם הראשונה בתל אביב, זה היה לפרסומת והצלם ראה אותי ואמר לאבא שלי שהוא יום אחד יצטרך מאבטחים בבית, זה הצחיק אותי מאוד וגם התביישתי.
משהו מהגיגי ליבך
אני חושבת שיהיו המון אנשים שירצו להפיל אותך בדרך או שלא יאמינו בך ובמקצוע. החוכמה היא ליצור לך שקט ומעגל של אנשים שמאמינים בך ואתה בהם, שרוצים את טובתך האישית כאילו ההצלחה שלך היא שלהם, וגם לזכור שזה מקצוע למרחקים הארוכים ולא לכאן ועכשיו. אם הייתי רוצה להיות סתם מפורסמת הייתי נכנסת לתוכניות ריאליטי, יש פה מסר ושליחות ואחראיות עצומה. אנחנו מספרים חלומות של אנשים שאנשים בבית יושבים מזדהים איתם. מבחינתי זה לתת לקהל, לרגש ולהצחיק אותו ולגרום לו לשכוח אם הוא רב עם אשתו לפני ההצגה או הסרט או אם התקשרו מהבנק וזאת אחראיות, לא ההיפך. לכן לא צריך להקשיב לרעשי רקע של אנשים שלא מאמינים בנו השחקנים, אלא לדעת שאתה בנתינה ולא ההיפך.
כל כך חשוב לחלום חלומות. מי אנחנו בלי שאיפות, חלומות ותקווה? אגב קורונה, התרבות הצילה אותנו בהמון מובנים בזמן הזה, אנשים היו שומעים מוזיקה ורואים סרטים ותוכניות בלי סוף בבית, צדק המורה שלי – זה הציל נפשות.
