דייט עם אליס ניומן-שונפלד; כוחה של אמונה, אהבה ואופטימיות מנצחת

בעוד חודש תציין אליס נוימן שונפלד את 90 שנותיה. 70 שנה מחייה התגוררה בלוס אנג'לס קליפורניה והיתה שותפה בבניית הקהילה היהודית ופעילה דומיננטית במטריית הארגונים היהודים למען מדינת ישראל. את יום הולדתה תחגוג אליס כעולה חדשה בישראל, בביתה החדש בזכרון יעקב, מוקפת בילדיה, נכדיה וניניה. קרוב לוודאי שמעבר להתרגשות מהמעמד ולתחושת הסיפוק מהישגיה מרחיקי הלכת בתשעים שנותיה, תצא גם אנחת רווחה מהניסים והנפלאות שנקרו במסע חייה, בהגשמת החלום שפועם בליבה שנים רבות – עליה לארץ אהבתה – ארץ ישראל. זכיתי לראיין את אליס ניומן שונפלד אשת חיל מייד אין אמריקה ולשמוע את סיפור חייה בר המזל . לאורך מסע חייה שזורים עבותות של אהבה, ציונות ותרומה למדינת ישראל וניכר שאמונתה העזה בבורא עולם העניקה לה תכונה מנצחת שבולטת בכל הראיון ושזורה במסע חייה: האופטימיות ושללא ספק עוצמתית ומנצחת.האופטימיות היא זאת שעזרה לה לנצח את סימפוניית חייה… מהנערה היהודיה בת התשע מאוז׳הורוד במלחמת העולם שנייה עד להגשמת החלום האמריקאי. על מסע חייה והגשמת החלום הפועם בליבה עליה לארץ ישראל.

אני נפגשת איתה בדירתה השכורה ברמת צבי, רגע לפני המעבר לבית שרכשה "אני בסידורים אחרונים לפני המעבר לביתי החדש, מחפשת לרכוש גופי תאורה ורהיטים ומחכה שיסיימו לבנות את המעלית, זה נחוץ כי הרי אני לא נעשית יותר צעירה וצריך את זה."

אליס אישה אלגנטית ויפה הנראית צעירה מתשעים שנותיה, זקופה ואנרגטית, מקבלת את פניי לבושה בחליפה ורודה של "אסקדה". השיחה קולחת ונוכחותה כובשת אותי בנועם ובאופטימיות שבה.

"בחודש אפריל עשיתי עלייה למדינת ישראל היישר לזכרון יעקב. הבת שלי אסתי פרידמן גרה כאן עם בעלה. אמנם עזבתי חיים טובים ונוחים, חברים רבים ואהובים, אך אני שלמה ושמחה על ההחלטה שעשיתי. בני דיוויד וכלתי היקרה ברברה סייעו לי מאוד יחד עם בתי אסתי ואדי חתני בעלייתי לארץ. גם בני אלן וכלתי אליסה היקרה עזרו לי בכל ההתארגנות לקראת המעבר."

אליס אמא לשלושה ילדים, סבתא לעשרה נכדים וסבתא רבתא לשמונה נינים. מקפידה לציין את שמותיהם לפי הסדר -"ילדיי: אסתי (פרידמן), דוד שונפלד ואלן שונפלד, נכדיי: מעיין, אריאל, עדין, אלי, דני, נעמה, עמירה, כרמיאל, הלל וג׳ורדן וניניי: ידידיה, מוריה, שרה, שמואל, יהודה, הנרי, אלה, תאיר ועוד אחד בדרך, בעזרת השם. זכיתי גם בכלות נפלאות ברברה ואליסה ובחתן נהדר- אדי פרידמן.
אני חיה בשם האהבה והקשר עם המשפחה שלי שמביאה לי הרבה גאווה ונחת."

צילום: לירן דהאן

אליס היא אלמנה, הייתה נשואה 52 שנה לאוסקר יהודה שונפלד אותו פגשה במחנה עקורים בגרמניה שם שהתה עם משפחתה שלוש שנים לאחר המלחמה. "הייתי בת 16, לאחר שלוש שנים כשמלאו לי 19 התחתנו, זה היה בשנת 1952. כל חיינו התגוררנו בלוס אנג'לס קליפורניה, שם פעלתי רבות בבניית הקהילה היהודית, בתחום החינוך, בבית הכנסת והייתי פעילה במטריית הארגונים המסייעים למדינת ישראל."

אליס נולדה לרוזה וג'קוב (יעקב) ניומן באוז'הורוד (אונגוואר) עיר במחוז טרנסקרפטיה במערב אוקראינה בגבול צ'כוסלובקיה, בירת חבל זקרפטיה.

באוז'הורוד היתה קהילה יהודית גדולה וחשובה ששימשה מרכז לעשרות קהילות קטנות באיזור זקרפטיה. עיר שרבע מתושביה יהודים בינהם סוחרים, בעלי מלאכה, בעלי מקצועות חופשיים ופקידים רבים החיים חיי קהילה שוקקים, בשתי קהילות יהודיות; קהילה אורתודוקסית שקיימה ישיבה, תלמוד תורה ובית ספר יסודי יהודי וקהילה נאולוגית קטנה שקיימה בית ספר יסודי ובית ספר תיכון.

במלחמת העולם השנייה אליס היתה בת תשע.
הצבא הגרמני כבש את העיר ב-19 במרץ 1944, היהודים רוכזו בשני גיטאות. באונגוואר הוקם יודנראט ועל היהודים הוטלו מיסים כבדים ורכושם הרב הוחרם.

לאליס ומשפחתה היה מזל גדול.

"איך אומר, הייתי בת תשע כשהמלחמה התחילה, עברנו כל מיני דברים, נאלצנו לברוח מהגרמנים. אנחנו בני מזל שהיינו כולנו ביחד הורי, אחותי ואני. תודה לאל שיצאנו בחיים וניצלנו מהגרמנים.
היינו יהודים ובמזל ובעורמה הצלחנו להשיג מסמכים מזויפים שהעידו שאנו נוצרים ובזכות זה ניצלו חיינו. ניצלנו מלהגיע לאושוויץ.
גרנו בדברצן, הונגריה במשך השנתיים הנוראות של המלחמה. משם יש לי זיכרונות לא פשוטים, ניסינו לנהל חיים מסוימים ולשרוד ולהסתיר כל סממן יהודי. איזה מזל שאמא שלי שהיתה אישה אמיצה ועם בטחון עצמי הצליחה להציל אותנו. היא סיפרה שהתעודות נשרפו והפקיד האמין לה ונתן לה ניירת חדשה, לאורך כל המלחמה העמדנו פנים שאנחנו לא יהודים".

בתום מלחמת העולם השנייה מאי 1945, כ-15 מיליון פליטים מסתובבים ברחבי אירופה ובצפון אפריקה, בניסיון לחזור לבתיהם ולארצותיהם מהם נעקרו וגורשו במהלך המלחמה. אחת מקבוצות הפליטים הגדולות ביותר שהיו הם היהודים שהשתחררו ממחנות הריכוז הנאציים ושכל עולמם חרב. בתיהם נהרסו עד היסוד ובתים שלא נהרסו נתפסו על ידי האוכלוסייה המקומית שטופחה ע"י הנאצים.

"בתום המלחמה הוריי החליטו להצטרף לקבוצה כדי לעלות לפלסטין, עזבנו הכל שוב וגרנו שלוש שנים במחנה עקורים בגרמניה. היינו עקורים וראינו את את החיים במחנות כהסדר זמני. ביקשנו לעזוב את גרמניה ואת אירופה בכלל. למרות זאת, ולמרות התנאים הקשים במחנות הם הפכו למרכזי פעילות חברתית, תרבותית וחינוכית ענפה. עם להקות שקמו והופיעו ושרו. היה זה רצונו הסמוי של יצר הקיום להחזיר אותנו אל מעגל החיים".

צילום: לירן דהאן

במחנות העקורים הקימו תיאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה.
שם במחנה אליס פוגשת את אוסקר יהודה שונפלד, ציוני מזרם ז’בוטינסקי ובית"ר שהופך לאחר שלוש שנים לבעלה.

שתפי בהחלטה שלך לעלות, למה רק עכשיו? למה בכלל?

אולי הקורונה עזרה, לשבת בבית ימים שלמים לבד, יש לי את הבן שגר בקירבתי, אבל לא היו לי הנכדים, ויתר המשפחה כולם חיים בארץ ישראל ומפאת המרחק לא התראינו הרבה. הרגשתי בליבי שלא חוויתי אותם מספיק, וחשתי געגוע ורצון לראות אותם יותר, לחוות את ההתפתחות והצמיחה שלהם, רציתי אותם קרוב אלי. הנכדים גדלים, החיים חולפים והגעתי להחלטה שהגיע הזמן לעשות שינוי, להגשים את החלום הישראלי.
אני חושבת שההחלטה נכונה אבל לא פשוטה. איבדתי קצת את העצמאות וויתרתי על הרכב שלי, כאן אני לא נוהגת. זאת החלטה נכונה אבל זאת לא החלטה פשוטה.

70 שנה הם חיים באמריקה. "תמיד היה לנו קשר עמוק ואוהב למדינה. אחותו של בעלי שהיתה אהובה מאוד עליו התגוררה בקיבוץ בית השיטה. הגענו פעמיים בשנה לבקר אותה ותמיד היינו בקשר עם מדינת ישראל ונוכחים ופעילים בכל ארגון שהיה קשור לישראל."

ניכר שמדינת ישראל פעמה בליבה והיתה חלק מרכזי בחייה "ידענו עברית כולל שירים והיסטוריה, כך גם חינכנו את ילדינו.
הסכמנו שבתנו תיסע עם חברות נוער לקייטנה בכפר הדסים בגיל 14 אני זוכרת שבאנו לבקר אותה והיא לא רצתה לחזור הביתה ללוס אנג'לס. היא נימקה את החלטתה -"כאן זה המקום שלנו – בארץ ישראל", ונשארה לגור כאן עוד שנתיים.
הבן שלנו גם היה בישיבה במרכז הרב קוק וכל השנים הילדים שלנו היו בבני עקיבא. בכל שנה היינו שולחים אותם לקייטנות ולמחנות קיץ בארץ. כשהבת שלי למדה באוניברסיטה, היא למדה שנתיים בישראל, המשיכה באמריקה וסיימה לימודי עבודה סוציאלית.

תמיד השיחה החברתית היתה נסובה על מדינה ישראל, זה חלק בלתי נפרד מחיינו ותמיד שם. במשך השנים קנינו גם דירה בירושלים. ישראל היא חלק מרכזי בחיינו. בעלי עבד קשה, היה לנו מפעל של דלתות ברזל, רשתות אלומיניום וזכוכית. מפעל גדול עם מאות עובדים ובעלי תמיד העסיק ישראלים ויהודים.

הייתי פעילה ב'בונדס', 'שערי צדק מדיקל סנטר', 'סיימון ויזנטל סנטר' (מרכז שמעון ויזנטל) אשר שלח אותי לבתי ספר להרצות לתלמידים על השואה וסייעתי גם לאוניברסיטת 'בר אילן' (ב-2018 קיבלה אליס את אות נשיא האוניברסיטה על תרומתה). כיהנתי כנשיאה של בית כנסת 'בית יעקב' בבוורלי הילס, הייתי מארגנת תרומות למען ישראל.

בכל בתי הספר היהודים שילדיי למדו הייתי פעילה ותורמת בתחום החינוך.

את כמעט בת 90, מה הביא אותך להחלטה לעלות לארץ בגיל כזה?

אמא ואבא שלי חלמו ותיכננו לעלות לפלסטין רק שזה לא יצא בסוף לפועל והצטרפנו בשנת 1946 לקבוצה, חיכינו במחנה העקורים, אני זוכרת את השליחים שהגיעו סיפרו לנו על פלסטין ולנו היה את החלום לעלות ולהקים מדינה. אנחנו רצינו מאוד, למדנו עברית, למדנו שירים בעברית, ריקודי עם וחיינו ציונות, כדורגל, הופעות, חגים ואירועים אמנם כפליטים, אך אלה היו שלוש שנים מאוד מיוחדות.
לפעמים אתה לא יודע מה מחכה לך בפינה, אבא שלא הרגיש טוב ושמע על אקסודוס ועל הבריטים שהיו עוצרים את האוניות ומקשים על העלייה לארץ החליט לנסוע לאמריקה.

באוגוסט 1945 האמריקאים מקימים מחנות מיוחדים עבור העקורים היהודים לשיקום "שארית הפליטה". ניצולי השואה מצאו את עצמם "משוחררים אך לא בני חורין. במהלך 1948 הוקמה מדינת ישראל והשתנו חוקי ההגירה בארצות הברית. כך יכלו רבים משוכני מחנות העקורים להגר. מחנות העקורים נסגרו עד שנת 1950, רוב העקורים היגרו לארץ ישראל, כשליש פנו לארצות הברית ורבבות נותרו באירופה, כולל בגרמניה עצמה, והקימו מחדש קהילות רבות שחרבו בשואה.

יש לך טראומה מהמלחמה?

היה לי מזל שהגישה החיובית שלי בחיים לא השאירה בי טראומות שוודאי דחקתי הצידה. ניסיתי להמשיך הלאה ולראות תמיד את חצי הכוס המלאה בחיי. ראיתי שנשארנו כמשפחה יחד ולא נשלחנו לאושוויץ, היה לנו מזל גדול. גם בעלי עזר ליהודים לברוח ועזר להם עם הניירת שיישארו בהונגריה.

כתבת ספר. שתפי

הספר שכתבתי הגיע בעקבות זה שהבנתי שאף אחד לא מכיר את הסיפור שלי ושל בעלי. עברנו את השואה בצורה אחרת ובמזל גדול ניצלנו. אנחנו לא סיפור קלאסי של גטו ואושוויץ והיה חשוב שישמעו גם את הסיפור שלנו.
לקח לי זמן לכתוב את הספר ואז ב 2012 הוא יצא לאור. תמיד הרציתי וסיפרתי את סיפור חיי דרך 'סיימון ויזנטל סנטר' בבתי ספר יהודים וגם בבתי ספר לא יהודים היה חשוב שישמעו את הסיפור השואה של העם היהודי.

האם חלמתם לעלות לארץ

זה כל הזמן היה בראש, אבל היינו בעלים של עסק גדול ודאגנו לפרנסה של המשפחה, וכשכבר רצינו בעלי היה חולה והוא נפטר. נשארתי לבד מילאתי את הזמן ובעיקר הייתי עסוקה עם העמותות למען ישראל פעילות שאני עושה שנים רבות אני כבר מיומנת בזה. להפיק אירועי התרמה לשלוש מאות איש למען אוניברסיטת בר אילן או הבונדס או להרים התרמה לבית חולים שערי צדק בירושלים. הייתי נשיאת בית כנסת בית יעקב בבוורלי הילס , פעילה ואוספת תרומות למען מדינת ישראל.
אני יודעת לדבר מול מיקרופון, כתבתי נאומים ואירגנתי אירועי התרמה עבור מדינת ישראל.

לְמה את מתגעגעת?

אני מתגעגעת לעצמאות לנהוג ברכב שלי, לחברים שלי. כאן העובדות הם שאני לא נוהגת וקצת תלויה, צריכה להתרגל למקום חדש. זה בסופו של דבר שינוי, שינוי גדול ומבורך. הייתי רוצה להכיר אנשים ולהיות יותר מעורבת בקהילה. אני כבר מוזמנת לאירועים ולאט לאט מכירה, אני מדברת מספיק טוב עברית והולכת לאולפן עברית פעמיים בשבוע לשפר את העברית.
בין לבין אני מסיימת לרהט את הבית שקניתי בזכרון, מחפשת רהיטים וגופי תאורה וגם ממתינה שיתקינו את המעלית כי אני לא נעשית יותר צעירה וצריך את זה.

את נראית נפלא והאופטימיות שבך מדבקת

ברוך השם! אני ברת מזל בזכות הגנים שירשתי מהוריי.

מה הכי חשוב בחיים?

בחיים הכי חשוב בריאות, כבוד, הערכה של הסובבים, לחיות בהודיה, כסף עוזר בכל תחום, וחיוך תמיד עוזר וטוב יותר מאשר פנים חמוצות. אני חושבת שבסופו של יום אני בת מזל וזכיתי שהיו לי הורים אהובים וטובים, בעל טוב, משפחה וחברים. אני בת מזל.

ולסיום סיומת

70 שנה הספיקו לי ב L.A. הבנתי שאולי המשפחה שכבר חיה ברובה בארץ רוצה עוד קצת ממני, היה לי נוח שם, אז זה שינוי גדול עבורי. עברתי כברת דרך מהילדה בת תשע והמלחמה הנוראה שממנה ניצלתי. אני עושה צעדים קטנים של תינוק להכיר לאט לאט אנשים ושיכירו אותי, הכל חדש לי, לאט לאט אסתגל. אני מאושרת שגם אחותי אדית ברגר ובעלה דניס אף הם מלוס אנג'לס עשו גם הם עלייה.

מה את מאחלת לעצמך?

אני מאחלת לעצמי שאחיה עוד כמה שנים טובות עם בריאות טובה ואזכה לראות את נכדיי וניניי גדלים ומתפתחים יפה, ובעיקר לחיות חיים טובים עם המשפחה שלי בשמחה. זכיתי לדור רביעי בחיי.

צילום: לירן דהאן

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

דייט עם אורלי אלקלעי – בקדמת התקשורת הישראלית

עיתונאית מוכשרת, אמיצה ופורצת דרך המסקרת במסגרת תאגיד השידור הציבורי ככתבת המשטרה והפלילים. ככתבת חשפה את פרשת פרשות מפורסמות וסיקרה בין היתר את אירועים מכוננים. בשנת 2004 זכתה בפרס רשות השידור על שם אילן רועה. שנים שאני עוקבת בהתפעלות ובסקרנות אחרי עשייתה פורצת הדרך של אורלי שמסקרת מגוב האריות באומץ, קור רוח את האירועים הכי הקשים במדינה, ממה היא קורצה?
קבלו את הדייט המרתק

קרא עוד >

כי האדם הוא השדה – דייט עם אריה זיתוני

אריה זיתוני ראש מועצת בנימינה לשעבר, איש ציבור עתיר זכויות וזה שעשה מתיחת פנים למושבה המנומנמת, הקים שכונות, גנים ואת בית ספר אמירים, חתום על פרויקטים רבים לטובת החינוך והספורט ועוד עשייה מבורכת.

קרא עוד >

ציור החיים – מיכל כהן אלדן בדייט עם יצחק פרנברג

יצחק פרנברג מוכר כשף והבעלים של בית קפה iz Cafe ומהיום גם כצייר. הוא נשוי לליאת ואבא מסור לשלושה ילדים : עדן, נהוראי וניתאי, מתגורר בזכרון יעקב.
סטורי טלר כריזמתי בדיוק כמו הצילחות המרהיב שלו, הוא מגיש את סיפור חייו, מתובל במילים בצרפתית עם קורטוב של מבטא שנותר ובעיקר ניכרת התחושה של סיפוק וגאווה ונוסטלגיה מעיר האורות שהעניקה לו את המישלן הוירטואלי – הילד משכונת רמת צבי ועד השף והצייר המוכשר.

קרא עוד >

דייט עם רז שמואלי – הישראלית היפה

רז שמואלי, בת 31 גרה היום בתל אביב, זמרת יוצרת. את תחילת דרכה המוזיקלית החלה בצבא בחיל החינוך לצידן של רוני דלומי ומשי קליינשטיין. לאחר שהשתחררה רז ביקשה להשתמש בפלטפורמת הטלוויזיה כדי להגיע לחשיפה, השתתפה בעונה הראשונה של The Voice ואף העפילה לגמר בתור המתמודדת המובילה בנבחרתו של אביב גפן והפסידה את הבכורה לקטלין רייטר.

קרא עוד >