אורלי מוריס בהצגת יחיד "אמא יקרה לי"

"אני שמחה לראות שדרך החוויה שלי אני מצליחה להעביר את החוויה האישית של כולם, ההצגה מעוררת בקהל הזדהות, ראיה חברתית ומחשבות על מוסר וערכים"

אורלי בת 55 נשואה לאנדרו, ולהם שלושה ילדים: בן 25, מאיה 22, ג'ייסון 18 גרים בשמונה שנים האחרונות בזכרון יעקב. המשיכה לעולם הבמה התחילה אצלה עוד בילדות, שהיתה ספורטאית בנבחרת הפועל קרית ביאליק בענף התעמלות קרקע ומכשירים בהם הצטיינה,"זו הייתה תקופה שהיו מגיעים קרקסים נודדים, אני זוכרת שמאוד נמשכתי לעולם הזה, בדמיוני ראיתי את עצמי כחלק מהצוות האומנותי, מתעופפת על הטרפז ונודדת בעולם, זה ממש היה בגדר חלום, ממש רציתי לחיות את החיים האלה."

בתיכון השתתפה במחזות זמר שהבית ספר היה מעלה בשיתוף תיאטרון חיפה, "ההתייחסות לזה הייתה מאוד רצינית וזה היה שם דבר, מאוד אהבתי את זה וכך התוודעתי לעולם הבמה."

אורלי מוריס
אורלי מוריס צילום: מיכל ששי אסולין

את השירות הצבאי עשתה בחיל הים בחיפה, "תקופה נפלאה בה הכרתי אנשים מקסימים בניהם את אנדרו בעלי." כשסיימה את הלימודים בניסן נתיב, שמעה שאנדרו נוסע ללימודים באנגליה ומחפש שותפ/ה לנסיעה ברכב קרוואן שלו כחודש ימים, "כך הצטרפתי למסע מדהים שהתחיל במעבורת מנמל חיפה ליון, משם לאיטליה בנסיעה בנופים עוצרי נשימה דרך צרפת, ספרד ומעבורת לאנגליה, נסיעה שלא תישכח שהפכה ל-12 שנים נפלאות ומרגשות באנגליה בהן הפכתי לרעיה ולאמא." באנגליה היתה עסוקה בגידול הילדים, בלימודי אומנות ואף לימדה בבית ספר יהודי עברית ודרמה "ובכל הזדמנות טיילנו הרבה מאוד בעולם. כך הקריירה שלי כשחקנית הייתה בהפסקה ארוכה מאוד, תמיד יש מחשבה שאם ואולי, איפה הייתי יכולה להיות היום ביחוד כשאני רואה חברים שלמדו איתי בניסן נתיב עובדים בתעשייה ומצליחים, אבל מהר מאוד המחשבה הזאת נעלמת כשאני חושבת על המשפחה הנפלאה שיש לי בזכות אותה נסיעה גורלית לאנגליה, וזה מבחינתי לפני הכל."
כשחזרו לארץ הם בחרו לגור באילת כנחיתה רכה ליד המשפחה של אנדרו, אבא של אנדרו דר' מוריס הקים את שרותי הרפואה באילת והאמא פיי מוריס הקימה את ויצ"ו בעיר, הייתה קונסול כבוד של בריטניה. הסיפור של המשפחה זה סיפור מיוחד ומרתק בפני עצמו, משפחה מאוד מיוחדת שאף הוזמנה לארמון באקינגהם כשאמא של אנדרו קיבלה תואר כבוד מהמלכה MBE. הילדים גדלו והרגשתי שהגיע הזמן שלי.

ממתי את שחקנית?

בסיום השירות הצבאי, עניתי למודעה בעיתון שהזמינה לאודישנים לצוות בידור, וכך מצאתי את עצמי בצוות הבידור הראשון בארץ שהיה במלון קלאב הוטל בטבריה, אני מדברת על שנת 87, ראש הצוות היה בחור שהגיע מקלאב מד בצרפת והביא את הרעיון לארץ. זו הייתה תקופה ארוכה של יותר משנה בה גרנו במלון, היינו צוות מגובש מאוד, ההופעות היו ברמה, האורחים מאוד אהבו ופרגנו, זו הייתה תקופה נהדרת עם הצלחה גדולה מאוד. אני זוכרת את אלי רביבו מישרוטל מגיע עם מנהל כח אדם אז של הרשת חיים כהן-אכד ללמוד מה זה צוות בידור ואחרי זמן מה הוקמו צוותי הבידור ברשת ישרוטל. באופן טבעי נרשמתי ללימודים בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, שהיה ועדיין נחשב מאוד וידוע כמקום שרק מעטים מצליחים
לעבור את האודישנים שלו (ניסן נפטר לפני כמה שנים והייתה לי הזכות להיות תלמידתו) ברור שהשמחה הייתה גדולה.

שתפי בהצגות הראשונות

אורח חיים בריא היה חלק בלתי נפרד מחיי, מאז שאני זוכרת את עצמי כספורטאית לשעבר, תמיד הייתי במודעות לאכילה נכונה ולחשיבות של פעילות גופנית. זה עוד הרבה לפני התודעה הציבורית היום. אחרי שחזרנו לארץ התחלתי לימודים בוינגייט בקורס של קידום בריאות, זו הייתה תקופה שכל הנושא של שינוי התנהגותי בתזונה ופעילות גופנית תפס תאוצה בחברות הייטק ומקומות עבודה שהציעו תוכנית אימונים לעובדים שלהם, במטרה לשמור על בריאותם. בסיום הלימודים היה לי ברור שאני רוצה לשלב את התשוקה שלי לאורח חיים בריא עם התשוקה השנייה שלי כשחקנית. כך נולד הרעיון של הרצגה (הרצאה המשלבת הצגה) כשהמטרה היא לעורר שינוי באמצעות הומור, ומתוכו שתי ההרצגות המצליחות "חייבת משהו מתוק" ו-"לקפוץ מהמיטה". כשחייבת משהו מתוק גם עלתה מספר פעמים בקפה תיאטרון הקאמרי בהצלחה גדולה. בשבע שנים בהן שיחקתי בהרצגות, נהניתי מאוד מתגובות הקהל, מההזדמנות לגעת באנשים, ומהיכולת שלי לעורר מחשבה ולהשפיע לשינוי. הבנתי עד כמה הרעיון של העברת מסר תוך כדי הצגה, תוך עזרה לאנשים לעשות שינוי, סוחף וממלא אותי וגורם לי סיפוק והנאה, ברור היה לי שזה הייעוד שלי.

אמא יקרה לי – מה הסיבה שבגינה כתבת את ההצגה?

הרעיון של ההצגה התחיל מפנייה שקיבלתי ממשרד הרווחה וג'וינט אשל ישראל שיצאו עם תוכנית לבני משפחה מטפלים מתוקף היותי שחקנית ובת משפחה מטפלת בעצמי. הפנייה הזאת הגיעה מספר ימים אחרי שהמטפלת של אמא שלי נסעה להודו לבקר את המשפחה ואני מצאתי את עצמי מטפלת באמא חולת פרקינסון עם התחלה של דמנציה וסיעודית במאה אחוז. מניסיוני האישי ידעתי כי הצגה תוכל לעזור לאנשי מקצוע להבין יותר מה עובר על בן המשפחה המטפל, וכמובן תעזור למטפלים עצמם ולכל מי שיחווה זאת בשלב כלשהו בחייו.
ההצגה' עלתה לראשונה במאי 2019 בבית ציוני אמריקה בתל אביב, במסגרת יום עיון בתחום בני משפחה מטפלים במחלקות לשירותים חברתיים. ההצגה העניקה לאנשי מקצוע התבוננות לחוויה שהמטפל עובר וכך התחלתי לקבל הזמנות להופעות בעיריות השונות. הבנתי שההצגה הולכת להישאר איתי הרבה זמן והחלטתי לשדרג אותה, פניתי לירון כפכפי מלחין מחזאי ובמאי שעבדתי איתו בהצגות קודמות שלי, ירון ערך את המוסיקה, המאפשרת לקהל "לקחת אויר" בין סצינה לסצינה ומהווה ביטוי למגוון הרגשות שההצגה מעוררת.

מי מטפל במטפל? שתפי בסיפור האישי שלך

כילדה חוויתי גירושים מכוערים של הורי, אבא מהר מאוד נעלם מחיינו (אבא ניצול שואה, נשוי בשלישית, גר בחיפה ואנחנו לא בקשר) נשארנו שלושה ילדים עם אמא שדאגה וטיפלה בנו במסירות רבה. אחותי הגדולה ממני בארבע שנים חזרה בתשובה, הקימה משפחה וחיה בבני ברק, אחי הצעיר ממני ב-11 שנה, רווק וגר בירושלים. אמא ואני היינו מאוד מאוד קרובות, אמא שחוותה פרידה כואבת מאבא שלי, החליטה שהיא לא רוצה גבר בחייה, היא אפילו ענדה את טבעת הנישואים עד יום מותה. אמא הייתה אשת חינוך, מלאת חוכמת חיים, אישה עצמאית, אסרטיבית, חייכנית, בדרנית, רקדה ריקודי עם, הייתה מלאת חוש הומור, הייתה מגיעה אלינו הרבה לאנגליה ומצטרפת אלינו לטיולים בקרוואן באירופה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי וסבתא אהובה לילדי. מאז ומתמיד היא הייתה החום והנחמה שלי, הביטחון והגאווה שלי, האחת שאני רוצה לרצות, האחת שאני רוצה שתריע לי, ואז האמא שחשבתי שתישאר חזקה לנצח, מזדקנת ואיננה עוד אותה אחת, איננה עוד האמא שהייתה לי.

אורלי מוריס
אורלי מוריס. צילום: אנדרו מוריס

מחלת הפרקינסון והדמנציה שליוותה אותה בהמשך, הפכה את היוצרות ביננו. לאט לאט גילינו יחד שפעולות פשוטות, יום יומיות הפכו להיות מאתגרות. שתינו חווינו תסכול ואובדן – היא של היכולות, העצמאות והשליטה ואני של דמות האם שהיתה לי והבטחון שהקנתה לי בחיי.
שנים שנשענתי על תמיכתה ועצותיה הטובות והינה, עכשיו היא תלויה בי. מצאתי את עצמי מטפלת ואף מקבלת החלטות עבורה. כשמצבה של אימי התדרדר עוד, וגופה נחלש מיום ליום, היה ברור שלא נשאר לה זמן רב.

החלטתי, בתמיכתם המלאה והמרגשת של בעלי והילדים, להעביר אותה, עם המטפלת הזרה שלה לגור איתנו. נאלצנו להתרגל למציאות חדשה ומאתגרת. הרבה ויתורים נדרשו מצד כל בני המשפחה שכן מדובר בהתמודדות יום יומית לא פשוטה, מה גם שמטפלת זרה זה עוד בן משפחה בבית.
הטיפול הצמוד הנדרש בכל שעה של היום, כרוך בקושי עצום מהרבה בחינות אך בעיקר מהצד הרגשי. בנוסף, מצאתי את עצמי תומכת רגשית באמא שלי שהייתה צריכה להתמודד עם אובדן עצמאותה. הצפייה באדם יקר שהולך ודועך לנגד עינך, מלווה בתחושת חוסר אונים, תיסכול ועצב גדול. בסוף כל יום הייתי מתיישבת ומעלה על הכתב את כל החוויות שעברתי באותו היום – מחשבות, תהיות וכל הרגשות שעלו בי. כך שההצגה נכתבה כמעין יומן אישי' ומכל זה יצאה הצגה על אמא שלי, על החיים והמוות שלה, או ליתר דיוק ההתמודדות שלי עם הטיפול בה והתמודדות עם המוות שלה, ההצגה אומנם נכתבה כשאמא הייתה בחיים אבל נפרדתי ממנה עוד לפני מותה.

תובנות מהתקופה

קודם כל אני הבנתי שאותה דאגה ואחריות שאני משקיעה באמא שלי אני משקיעה גם בעצמי, בבסיס זה אומר לשמר את היכולת שלי לדאוג לאחר וזה אומר לעשות כל דבר שעושה לי טוב, זה יכול להיות הליכה לים, כוס קפה עם חברה או אפילו אמבטיית קצף, כל דבר שממלא אותי באנרגיה חיובית המאפשרת לי להפיץ סביבי תחושה של אכפתיות, חמלה ותמיכה, ואני מדברת על תחזוקה עצמית וזה לא בא ממקום אגואיסטי ולא על חשבון אף אחד. זה נושא שאני מדברת עליו גם עם הקהל בסיום ההצגה עד כמה חשוב לתת לזה מקום בחיינו ובטח כשאתה צריך לדאוג לאחרים, זה חשוב על מנת שתתאפשר שיגרת חיים טובה ובריאה.
מטפל ומטופל – יש חשיבות ליחסי הגומלין כמו לקבל משוב מהמטופל, הכרת התודה שלו, כל זה נעלם כשהיחסים נמוגים, וכשחווים את הקרוב כמי שהולך ומתרחק וגם הוא חווה אותך כאדם זר, זה מכניס למצוקה גדולה. יחד עם זאת לזקן יש נשמה והוא מרגיש את החום והאהבה שהוא מקבל. מספר חודשים לפני מותה של אמא כשכבר איבדה גם את יכולת הדיבור, באחת המקלחות שעשיתי לה, כהרגלי, השענתי אותה עלי שלא תיפול (רגליה הדקות כבר לא יכלו לשאת את משקלה אפילו שהיה קל כנוצה) הלבשתי אותה בעדינות רבה, העברתי את המסרק על שיערה הקצר והקפדתי על כל שערה שתהיה במקומה, כמו שתמיד היה חשוב לה, סיימתי לאפר אותה "ממש קצת" כמו שאהבה … ואז…
ביד רועדת היא הרימה את הליפסטיק ולמעלה באטיות רבה מעל הכיור לכיוון המראה, כתבה: תודה וציירה לב ליד.

דבר נוסף זה מה אני מעבירה לדור הבא – הילדים יודעים שהמציאות לא יכולה להשתנות אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך להתייחס אליה, ואם אנחנו נבחר במה שיצמיח ויקדם אותנו אז כולם מרויחים מזה. יום אחד תוך כדי הטיפול באמא הייתי באפיסת כוחות ונשברתי, התיישבתי בסלון ובכיתי לאנדרו שזה פשוט לא הגיוני שאני צריכה לעשות את זה, וזה לא אנושי שככה בן אדם צריך להשפיל את עצמו ולאבד את הכבוד שלו וככה לגמור את החיים שלו. הבן המקסים שלי ששמע את זה התיישב לידי ואמר לי כמה משפטים שפשוט הרחיבו לי את הלב אבל יחד עם זאת גם נתנו לי בוקס בבטן ומכאן באה המחשבה על עתיד הזדקנותי, איך הייתי רוצה שזה יראה ומה אני יכולה לעשות. אם פעם הייתי רק בכאן ועכשיו, החיים לימדו אותי אחרת והיום אני מבינה שצריך וכדאי להיות מוכן עד כמה שאפשר במסגרת המגבלות למעני וביחוד למען ילדי.

אורלי מוריס
אורלי מוריס. צילום: מיכל ששי אסולין
כיצד הילדים התייחסו והגיבו למצב?

כמו שאמרתי כולנו התגייסנו למען אמא שלי, הבן הבכור שהיה בשירות קבע בחיל הים, ריגש אותי כל כך כשויתר על החדר הפרטי שלו בשביל אמא שלי, אני יודעת שבחור בגילו שגר בבית צריך את הפרטיות שלו והיה לו כבר חדר עם כניסה נפרדת, והוא ויתר על זה בלי שום בעיה ועבר לאחד החדרים הקטנים בבית. הילדים התנהגו בצורה מאוד מכבדת ודאגו תמיד לדבר בנכחותה איתה ולא עליה, הם התנהגו אליה כל כך בעדינות עם הרבה חוש הומור ואהבה וגם כשעצמה את עיניה בחדרה בבית הם נפרדו ממנה בצורה הכי טבעית שיש. עם כל הקושי שחווינו אני מרגישה שכולנו זכינו, לטפל באמא איתנו בבית. אני יצאתי מחוזקת מהידיעה שעשיתי ככל יכולתי עבורה באהבה רבה, מההירתמות המשפחתית המשותפת ומרגעי האושר להם זכינו יחד.

מה מוסר ההשכל של ההצגה

למרות שההצגה משלבת קטעים קומיים, היא שונה מאוד ברוחה מהצגות קודמות שלי, היא חשופה ומאוד אישית, אני מעיזה "לפתוח" בה נושא שלא כל כך מדובר. אני שמחה לראות שדרך החוויה שלי אני מצליחה להעביר את החוויה האישית של כולם, ההצגה מעוררת בקהל הזדהות, ראיה חברתית ומחשבות על מוסר וערכים, המטפל בהורה מבין שיש אופטימיות ואפשר לצמוח מהקושי ובכלל אני חושבת שכל מי שצופה בהצגה מבין שאם יש משהו ראוי בחיים האלה זה משמעות הנתינה הזאת.

ההצגות כרגע הן הצגות מוזמנות ע"י עיריות מועצות (א.שירותים חברתיים) או כל גוף אחר שהנושא קרוב לליבו. בעקבות פניות שאני מקבלת יש לי מחשבה ליזום הצגה פתוחה לקהל הרחב.

אורלי מוריס
אורלי מוריס. צילום: מיכל ששי אסולין
אם היה ניתן להחזיר את הגלגל אחורה היית פועלת אחרת?

אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי עבור אמא שלי, תמיד תהיינה רגשות אשם שאולי הייתי יכולה לעשות בשבילה יותר, אולי יותר להיות איתה למרות שהייתי איתה עד הרגע האחרון. אז התשובה היא שהייתי עושה בדיוק אותו הדבר אבל הייתי משתדלת להיות נוכחת יותר בלבד איתה, להחזיק לה את היד ופשוט לשתוק ביחד. זה משהו שהיה לי מאוד קשה, הייתי כל כך עסוקה במנהלות ובפתרונות לצרכים שלה והאמת שגם היה לי קשה לראות אותה ככה במצב הזה, ואם כבר הייתי איתה אז זה תמיד היה אני השחקנית שמה מוסיקה, רוקדת ושרה, מתבדחת איתה, זו הדרך שמצאתי להתמודד עם הלבד איתה, אבל סתם ככה להיות איתה וללטף לה את היד, היה לי קשה.

לו אמא הייתה בחיים, מה היא הייתה אומרת על ההצגה?

לצד תחושת הגאווה שלה, אני חושבת שהיא הייתה מנגבת את הדמעות ואומרת; "הרגת אותי עכשיו"
חלומות שטרם הגשמת
אם אנדרו לא היה במקצועו מהנדס אלקטרוניקה אין לי ספק שהוא היה צלם מצליח בתעשיית הקולנוע. לאחרונה יש לנו חלום משותף- להסתובב במקומות שונים בעולם, ולצלם סדרת טלויזיה על מערכות יחסים וזוגיות בתרבויות השונות.
וחלום קטן שלי שאני מקווה להגשים בעתיד הקרוב, בימים אלה אני עובדת על ההצגה אמא יקרה לי באנגלית, הייתי מאוד שמחה להעביר את הנושא למודעות ציבורית גם במקומות שונים בעולם בהם יש צורך לתת מענים מתאימים למי שזקוק לזה.

איך החיים בזכרון?

הנסיעות התכופות שלי להופעות בצפון וההיעדרויות שלי הממושכות מהבית הביאו אותנו להחלטה לעזוב את אילת, אבא שלי מעין עירון וכילדה מאוד אהבתי לנסוע למושב ולבלות את סופי השבוע אצל סבא וסבתא שלי ולטייל באזור, כך שהבחירה בזכרון באה לי באופן טבעי.
אני אוהבת לגור במקום קטן, באוירה כפרית ושקטה, כך שזכרון מאוד מתאימה לי.
החיים הם: ברוח השיר של אברהם חלפי, החיים הם סוג של מסע, הם נותנים לנו הזדמנות לגלות את הכוח הפנימי שקיים בנו וחשוב וכדאי להיות בתשומת לב לאנשים היקרים לנו, לכל היופי שקיים סביבנו, לאבנים שבדרך, לאנשים שנפגוש וליכולת האינסופית שלנו להשתנות תוך כדי הצעידה.


מיכל כהן-אלדן
אורלי מוריס
אורלי מוריס. צילום: מיכל ששי אסולין

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

ניב אבידן. צילום לילך וייס - רוזנברג , איגוד הכדורסל

ניב אבידן אחד השחקנים הבולטים והמבטיחים בכדורסל הישראלי – גאווה זכרונית

ניב בן ה-18 תלמיד יב' בתיכון המושבה בזכרון יעקב, מיתמר לגובה של 2.01 מטרים, סומן כאחד השחקנים הבולטים והמבטיחים בשנים האחרונות בקבוצת הנוער של מכבי ת"א. כולם צופים לו גדולות. על-פי התכנון, הוא אמור לשחק בשנה הבאה באחת משתי הליגות הבכירות.

קרא עוד >
מירב בן נתן

דייט עם ד"ר מירב בן נתן מנהלת ביה"ס האקדמי לסיעוד הלל יפה. פעם אחות תמיד אחות-הלב הפועם של מערכת הבריאות

פגשנו אותם כשהגענו להתחסן, הם אלה שהפעילו את מכונות האקמו לחולים הקשים, שעבדו מסביב לשעון במחלקות הקורונה ובקהילה – כל זאת במקביל למתן שירותי הבריאות שבשגרה. האחיות והאחים – הלב הפועם של מערכת הבריאות

קרא עוד >