"כל אדם הוא כמו כוכב מאיר אשר מפיץ את אורו ברבים והאור בא לידי ביטוי בעיקר בשעות החשכה" ככה אמרה לי אימי בילדותי, לקח לי שנים להבין את הכוונה העמוקה של המשפט ובעיקר את חשיבות האור בעולם, שמאיר וממיס בחומו לבבות. ליבי תמיד נשבה מאנשים נדיבי לב שנקרים בחיי, כאלה שניחנו באינטליגנציה ריגשית ורוחב לב לסביבה, שתורמים לקהילה ולא תמיד בכסף. אחרי הדייט עם עדי עזרא הבנתי כמה היא כזאת. נשארתי פעורת פה לעוצמות ולתעצומות הנפש של אישה צעירה המתמודדת עם אתגרים בריאותיים לא פשוטים, שלא מוותרת לעצמה, עובדת, מצליחה ולא שוכחת לתרום לקהילה במיזמים חשובים ומרגשים. כמה אור יש באישה ובתמונות שהיא מצלמת בכישרון וברגישות. תהיתי מהיכן היא שואבת את העוצמות, מי האנשים שהשפיעו עליה, ומה החלומות שלה? קבלו את הדייט הכי מואר בדיוק לחנוכה
עדי עזרא בת 29, מתגוררת בזכרון יעקב, צלמת ויוצרת בעלת סטודיו בוטיק לצילום והדרכה.
״האור בעינייך״, מיזם שהושק בחג החנוכה הפיץ אור גדול לכל עבר בצילומיו המרגשים שבה את ליבי. מטרתו היא העלאת המודעות ומתן במה לאוכלוסיות המתמודדות עם מחלה קשה, כרונית ושקופה אשר אינם מקבלים את ההכרה הראויה להם.
המיזם הוא של עדי עזרא צלמת יוצרת בעלת סטודיו לצילום והדרכה בזיכרון יעקב ונולד מתוך סיפור ומסע חייה בהתמודדות שלה מול חולי, ובעקבות מפגשים, אירועים, אנשים וסיפורים מלאי השראה, כוח ואמונה גדולה.
"מטרת המיזם הוא לספר את סיפורם של הא.נשים שאני מצלמת, ללכוד ברגע הצילום את אורה של הנפש. האור החוזר הוא הרבה מעבר לטכניקת צילום עבורי, הוא התהליך שבו האור הפנימי של האדם משתקף ופוגש את האור החיצוני בעולם. העולם והמציאות הם מקור ההשראה שלי לסיפורי הצילום".
החיבור הראשון במיזם היה עם ״שלובות – חיבור חדש לחיים״, עמותה המלווה נשים וגברים אשר מתמודדים עם מחלת הסרטן.
"זכות מרגשת עבורי לספר את סיפורן של אותן נשים שלקחו חלק בפרויקט בצורה ייחודית ובזווית אחרת. לצאת מחושך לאור גדול ובחירה בחיים – זה המוטו המלווה אותי במיזם זה ובחיי".
ספרי על המיזם, כיצד נולד? שתפי בתהליך ובתגובות שקיבלת
״האור בעינייך״, המיזם נולד מתוך סיפור ומסע חיי בהתמודדות שלי מול חולי. בעקבות מפגשים, אירועים, אנשים וסיפורים מלאי השראה, כוח ואמונה גדולה שפגשתי בדרכי אל מול התמודדויות החיים, העצימו את הידיעה שמתוך הכאב הגדול והאפלה הזו עוד יצא אור גדול וחיובי לעולם.
התלבטתי לא מעט האם לשתף, לא הרבה יודעים עליי אבל אני מתמודדת עם שלוש מחלות שקופות – PTSD, פיברומיאלגיה והחברה האחרונה שנוספה לחיי טרשת נפוצה, בשנה האחרונה בעקבות אירוע משמעותי נוסף שקטע את שיגרת חיי…התחיל בתוכי מסע גדול שרקם עוד וגידים ממש כמו התהליך במסע האישי שלי שעברתי, הוא התבשל ונולד בתוכי מתוך הנשמה ואמונה גדולה.
ואוו… האמת שאני עוד מעכלת את הפידבקים והתגובות המרגשות על המיזם שיצא לאור שבוע שעבר לקראת חג החנוכה. בדיוק בטיימינג המדויק לו – מחושך לאור ולהפיץ אור גדול ומשמעותי.
קיבלתי על המיזם לא מעט תגובות חמות והערכה, פירגונים ושיתופים לטובת חשיפת המיזם והעלאת המודעות למחלת הסרטן בפרויקט הראשון עם ״שלובות- חיבור חדש לחיים״.
לצפייה במיזם כנסו לאינסטגרם או לפייסבוק שלי.
כיצד ומהיכן את מגיעה לצילום?
הרומן שלי עם עולם הצילום התחיל עוד בהיותי ילדה קטנה, סבי היה צלם חובב מושבע, הוא היה תמיד מצלם בטיולים בארץ ובחו״ל, שבתות משפחתיות וימי הולדת. כך גם אמא שלי המשיכה לצלם ולתעד את הרגעים איתנו מגיל צעיר. סבתי הייתה ציירת ובעלת גלריה לאומנות בנתניה. היא ציירה בצבעי שמן ומים, כך שעולם האומנות תמיד היה בביתנו.
מאז היותי ילדה קטנה הלכתי עם משפחתי לתערוכות, מוזיאונים, מופעים, טיולי טבע והכרת הארץ ואירועי תרבות, האמת שאני יכולה להגיד שעד היום אני מחפשת
תערוכות מיוחדות שיתנו לי השראה חדשה וזווית אחרת. עולם היצירה והשראה היה בביתי תמיד וכל מה שנטמע והיה חבוי כל השנים היום יוצא לאור חדש ומדויק עבורי.
גדלתי בבית של אומנות וצילום והערכה גדולה לאומנות על כל רבדיה. לאורך השנים שמתי לב שאני רואה דברים אחרת, הפרטים הקטנים, זוויות שונות ומגוונות, הצילום הפך לשפה שלי דרך העולם. היום אני יודעת שהצילום עבורי זו מתנה וריפוי לנפש.
ספרי על ילדותך ועל בית גידולך
גדלתי בזיכרון יעקב עם אמי ושני אחיי. ילדותי עברה בבית הספר החיטה ובית ספר ניל"י (בזמנו בית ספר החיטה היה נקרא ״ניל״י צעיר״) חטיבת ביניים והתיכון האזורי ״אורט״ בנימינה.
מגיל צעיר רקדתי בלט קלאסי ובהמשך בלהקת מחול ייצוגי של זכרון במתנ״ס. הייתי בלא מעט חוגים וסדנאות בתחום היצירה. היינו פעילים חברתית עם אמא שלי ועוזרים למען הקהילה. אני זוכרת שהיינו הולכים יחד עם אימי בתור ילדים לבית אבות ״שחם״ בשמורה להתנדב ומעבירים ערבי חברה ומשחקים.
סבי הגיע בגיל 11 למעין צבי בעלייה הראשונה שהגיעה מהודו לישראל, הוא היה בקיבוץ 3 שנים. היה פעיל ציבורית ובסוכנות היהודית למען העלאת יהודים מהודו לישראל ולמען הקהילה היהודית מהודו והבאת חפצי קודש יהודיים לשמירתם במוזיאון בארץ. בערוב ימיו הוא בנה בית בזיכרון יעקב לו ולסבתי, סגירת המעגל עבורו הייתה כשביקש ולהיקבר בזכרון המקום אליו הגיע כשעלה לארץ.
שירתת כסוהרת בשירות בתי הסוהר. ספרי על השירות וכיצד יצאת משם?
שירתי בשירות בתי הסוהר בכלא מגידו, הייתי סוהרת ביטחון באגפים עם אסירים ביטחוניים, בשנה השנייה של השירות עברתי לרישום והייתי אחראית על קבלת עצורים חדשים, העברת אסירים ויציאתם מבית הסוהר. התכנון היה להמשיך בקבע, בדקתי והייתי בשיחות לטובת התהליך ואז הכל השתנה.
בשירותי הצבאי כשלושה חודשים לפני השחרור עברתי אירוע תקיפה וחבלה ביחידה. אני לא זוכרת הרבה מהסיטואציה, הרבה סופר לי בדיעבד מאנשים שנכחו במקום איך הייתי על הרצפה או איך הרימו אותי.
״עפתי שרועה על הרצפה והרגל הסתובבה, כמו צרור יריות במטווח ככה הרגשתי את עצמותיי מתרסקות בקרסול.״
זה היה אירוע ראשון ביחידה שלי והאמת שלא ידעו כל כך איך להתמודד עם הסיטואציה. אני זוכרת שאפילו לבית החולים לקחו אותי עם הרכב של סגן בית הסוהר כי לא רצו לקרוא לאמבולנס.
עשיתי את השירות בצורה מלאה ובכל תפקיד שניתן לי על הצד הטוב למען המדינה שלי. לצערי כאשר השתחררתי ובעקבות האירוע שעברתי חוויתי וקיבלתי לא מעט תגובות קשות ואטומות מאנשי המערכת וזה השאיר בי טעם מר והתמודדויות יומיומית מאתגרות.
בעקבות מה שנשמע היום על ספסרות נשים זה משהו שראית? שחווית? ומה דעתך על התופעה הנוראה
היכרותי עם הנושא היה בעקבות החשיפה בתקשורת. לדעתי כחיילת בשירות סדיר בתוך שירות בתי הסוהר וביחידה שבה אחוז הגברים גבוה, חיילות המשרתות ביחידה חייבות להרגיש ביטחון והגנה במערכת בה הן משרתות ולהאמין כי המפקדים יפעלו ע״פ ערכי האתיקה והמוסר.
את אישה צעירה שחווית לא מעט משברים בריאותיים לגילך. מהיכן את שואבת את הכוחות להתמודדות מעוררת השראה בעשייה שכזאת של תרומה לקהילה.
עברתי לא מעט משברים והתמודדויות סביב נושא הבריאות בעקבות אותו אירוע בצבא שהשליך על חיי. סבתא שלי תמיד איתי מחזקת גם מלמעלה!
הכוחות שלי בעיקר מתוך מקום מלא תקווה ואמונה לייצר שינוי מסוים בתפיסה החברתית ציבורית. נחשפתי לאורך השנים להרבה כאב, סבל, בירוקרטיה מול מערכות, גופים גדולים ומקרים כואבים. אם בחשיפת הסיפור שלי אצליח לגרום לאדם אחד שמתמודד להמשיך להאמין ולבחור בחיים אני את שלי עשיתי ואמשיך להפיץ אור על האוכלוסיות האלה.
החיים בזכרון יעקב
אני מחוברת לזיכרון מאוד בלב ובנפש. האנשים, המקום, האווירה והשקט. אני מעריכה את תחושת הקהילתיות והאחווה שיש במקום וכשהחלטתי להקים את הסטודיו שלי לא היה לי ספק שאפתח אותו כאן במקום בו גדלתי. אני שואבת השראה מהמקום ומהטבע שסביבנו ובעיקר מהאנשים שמייחדים את המקום.
ספרי על סבתך והקשר המיוחד שלכן. מה הירושה הרוחנית שהשאירה שאת לוקחת הלאה בחייך?
סבתי הייתה נוכחת בחיי באופן משמעותי ויוצא דופן, עד היום גם בלכתה היא נוכחת בשגרת חיי. מאז היותי ילדה קטנה בשבתות של ביחד, משפחתיות, חיבור ואהבה. דרך ערכים, למידה, דוגמה אישית והמון סבלנות וסובלנות.
סבתי הייתה אישה אצילית, מלאת ערכים ואהבת האדם. אישה מלאת אמונה, תקווה וטוב. תמיד היה לה רצון לעזור לכל מי שסבב אותה. קיבלתי במתנה את הזכות להיות לצידה ולעבור איתה את המסע עד לרגע בו נשמתה עזבה את הגוף ולחוות מסע פרידה מקרוב .
באחת השיחות האחרונות שלנו היא אמרה לי ״האינטואיציות שלך טובות, תקשיבי להן״, אמונה מוטיבציה ונחישות שללא ספק קיבלתי ממנה בנדיבות. אין לי ספק שאמשיך באמונה שלמה ללכת אחרי ליבי ולדבוק בערכים שגדלתי והיום הם חלק בלתי נפרד ממני.
אימך הגננת המוערכת רות?
אימי גננת 34 שנים במערכת החינוך בזכרון יעקב, הייתה מנהלת הגיל הרך והצהרונים כ-8 שנים במתנ״ס, מתנדבת בקהילה ופעילה חברתית. במהלך השנים לא מעט ילדי זכרון עברו בגן שלה ועד היום כאשר אני הולכת איתה ברחוב זוכרים אותה מהגן ומחבקים אותה, גם לאחר לא מעט עשורים.
שתפי בחלומות שלך
קודם כל להיות בריאה ואחר כך להמשיך להגשים ולפתח את עצמי ברמה האישית והמקצועית. היום אני יודעת שכל עוד הנפש שלי בריאה, הגוף גם יהיה בריא בהתאם למגבלותיו. וכמובן להקים משפחה.
מה מייחד את הצילומים שלך?
בצילומים שלי אני קודם כל דואגת להכיר את האדם והסיפור שעומד מאחוריו ומשתדלת להביא אותו בצורה אותנטית ומיטבית בתמונות.
הרגישות שלי גורמת לקרבה וחיבור מיוחד עם המצולמים אשר מאפשר לי לספר את סיפורם בצורה הכי מדויקת.
פרויקטים נוספים שלך שעל הקנה?
לקחתי חלק בתערוכה תיעודית בפרדס חנה שנקראת "להשאיר חותם", בה צילמתי מתועדת שהיא פעילה חברתית מוותיקי פרדס חנה. לפני חודש צילמתי קולקציית אופנה למותג גדול בת״א וישנם עוד פרויקטים בדרך.
מה הייעוד שלך?
הייעוד שלי הוא לספר את סיפורם של האנשים שאני מצלמת, ללכוד ברגע הצילום את אורה של הנפש. האור החוזר הוא הרבה מעבר לטכניקת צילום עבורי, הוא התהליך שבו האור הפנימי של האדם משתקף ופוגש את האור החיצוני בעולם. העולם והמציאות הם מקור ההשראה לסיפורי הצילום שלי.
