"הֲזוֹכָה לְהַקְשִׁיב מִתְבָּרֶכֶת בִּנְדִיבוּת גְּדוֹלָה" [ימימה אביטל]
ימימה אומרת לאחת הלומדות שלה שכאשר את זוכה להקשיב, את מתברכת בנדיבות גדולה.
הלומדת הייתה מופתעת והרי היא אוהבת לדבר, לשתף, ״אין לה זמן להקשיב״ היא חייבת עכשיו לדבר, להשמיע, לספר, לחלוק, לנהל את השיח.
מה היא תעשה עכשיו עם כל הידע שלה, איך היא תצליח להקשיב? והרי היא לא התאמנה על זה, שריר ההקשבה אצלה, ״רפוי״ מה עושים?
לפי הלימוד יש בדיבור יתר ללא הפסקה, משהו נסתר, והלומדת נתבקשה לבדוק מה הצורך האמיתי שלה?
מה היא מבקשת מהשומע?
תחשבו על אנשים שאתם מכירים שרק רוצים לשתף, לדבר, לחלוק ולא נותנים לצד השני הזדמנות לדבר.
מעניין מה אתם מרגישים באותה נקודת זמן כשהאדם שמולכם עסוק במונולוג?
בלימוד ימימה היכולת להקשיב למישהו נחשב כזכייה.
ימימה, אומרת לנו: כאשר אנחנו מקשיבים לעומד מולנו, מתוך הקשבה נקייה, נפתחת בפנינו הזדמנות לעולם מחשבתי נוסף.
באותה נקודה כאשר הקשב שלנו פתוח ונקי אנו בוראים בעצמינו זוית ראייה חדשה.
ימימה ערה לכך שבני האדם מבקשים לדבר ולשתף וכאשר שני ״דברנים״ ניפגשים, כל אחד עסוק במה הוא יענה לחברו, אין הקשבה ואין הבנה.
זו הזמנה ליהנות מהקשבה לאחר המולידה הפרייה הדדית המסמנת חידוש.
מה הכוונה מִתְבָּרֶכֶת בִּנְדִיבוּת גְּדוֹלָה?
הכוונה שכאשר אנחנו מפנות זמן , פותחות את ערוץ הקשב, פותחות את הלב, העין שלנו טובה, אנחנו זוכות לשמחה פנימית, מכיוון שאנחנו לא ״מבקרות״ את הדובר אנחנו אמפטיות לדבריו, אנחנו מייצרות שיח מכבד, אנחנו לא דרוכות להשיב ולהראות לו כמה אנחנו ״חכמות.״
לעיתים מטרת השיחה להראות שאנחנו חכמות ממנו, כמה אנחנו יודעת, כמה הוא טועה.
ימימה מבקשת מאיתנו לאפשר לשני להרגיש שייך, להרגיש אהוב, להרגיש חשוב, להרגיש שיש לו מקום בעולמנו, שהוא חלק חשוב בחיינו.
ועל זה אומרת ימימה אם רק תקשיבי לשני, זו נדיבות גדולה שמקורה בלב, "הֲזוֹכָה לְהַקְשִׁיב מִתְבָּרֶכֶת בִּנְדִיבוּת גְּדוֹלָה."
ממליצה לכולם להתאמן בהקשבה ולזכות בקשב נקי הפותח את הלב, ולהתברך בנדיבות.
להיות נדיב זה לתת מעצמי ללא תנאי, ללא צורך בקבלה.
להיות נדיב זה להיות עניו/צנוע ולהבין ״שלא הכל הוא כוחי ועוצם ידי״.
לעוד אנשים יש מה להגיד, יש דעה ודעת וההקשבה מקרבת, מבורכת ומברכת.