שאלה של חינוך – ״לִמְשֹׁךְ חוּטֵי זָהָב מִיַּלְדוּת" (יָמִימָה)

מה אנחנו יוצקים בתת מודע של ילדינו?
מה יצקו ההורים שלנו בתת מודע שלנו?
מה נמצא בתרמיל האישי שלנו כהורים / מחנכים?
מה אנחנו בוחרים להעניק לילדים שלנו כצידה לדרך על מנת שיהפכו לבני אדם אחראים ומאושרים?
ומה אנחנו בוחרים להשאיר בתרמילנו מתוך בחירה מושכלת?

הרגע הזה ש״פלא הבריאה״ מגיח לעולמנו, מחד, התרגשות עצומה אי אפשר לתאר את עוצמת האושר המציף אותנו, כאמא, כהורים טריים וגם כהורים ותיקים, אושר המבשר על שינוי שאף אחד לא הכין אותנו אליו.
באותה נקודת זמן יוצא לאור, החיבוק הראשון שהרך הנולד/הילד מקבל, הנשיקה הראשונה, המגע הראשון האוהב, המלטף, המרגש זהו מפגש של ״נימי הלב״ אין אושר גדול מהרגע הזה.

ואז המציאות מבשרת שהלילות כבר לא מיועדים רק לשינה, בלילות הרך הנולד רעב, זה זמן ההנקה-ההזנה, החלפת טיטול. לאחר מכן מגיע עת כאבי הבטן ואח״כ צמיחת שיניים. ובהמשך צעד ראשון, חרדת הנטישה, מי ישמור לי על האוצר? האם יבינו אותו? יחבקו אותו? יאהבו אותו כמו שאנחנו אוהבים?

מסגרת חינוכית ראשונה, יצירת קשרים חברתיים, לימודים, מבחנים, צבא …אנחנו ההורים באופן טבעי עסוקים בברכות ותפילות לשלומו/ה שרק יהיה בריא/ה ומאושר/ת.

מה קורה לנו כהורים באותם רגעים של דאגה, לחץ, תסכול? כמה סבלנות אנחנו יוצקים באותן שעות לתת מודע של ילדינו? כמה חום הלב מפזר מחומו באופן טבעי באותן שעות? כמה הקשבה נקייה אנחנו פוגשים באותה נקודת זמן? מה הילד שומע? מה הילד מרגיש? מה הילד מלקט כעת לתרמילו?

החיים ממשיכים והילד מלקט זכרונות, חויות לתרמילו, אישיותו מתעצבת.
כל אחד מאיתנו, יהיה גילו אשר יהיה, זקוק לאישורם של המוסמכים עליו והם: ההורים, מחנכים, מנהלים מפקדים.

אנחנו כמו ״יֶלֶד קָטָן, אִם הָאִמָּא מִתְרוֹצֶצֶת, אִם הַזְּרוֹעוֹת קָשׁוֹת, הַתִּינוֹק לֹא יִרְצֶה, אִם הִיא נָעָה יַחַד אִתּוֹ, מַרְגִּישׁ בְּרֶגֶשׁ שֶׁהִיא שְׁקֵטָה, שֶׁלִּבָּהּ מֵפִיץ חֹם. וְלֹא תִּתְרַגֵּשׁ מִתְּנוּעוֹתָיו, תַּעֲנֶה לוֹ דֶּרֶךְ מָה שֶׁאִמָּהוֹת נוֹשֵׂאת וְאָז הַיֶּלֶד נִרְגַּע. אֲפִלּוּ הַקּוֹל יָכוֹל לְהַרְגִּיעַ תִּינוֹק שֶׁבּוֹכֶה הַרְבֵּה מְאֹד מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזַהֶה. הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה שׁוֹנֶה מֵאֱמֶת פְּנִימִית, הוּא קוֹלֵט וְנִרְגָּע״ (ימימה אביטל ז״ל)

לכבוד יום המשפחה החל ב ל׳ בשבט אני מזמינה את כולנו, הורים/מחנכים/ מנהלים/מפקדים, כל אחד בעל השפעה לבדוק את ההבעות שלנו, את טון דיבור, את הסחות הדעת (בפלאפון) את גמישות גופינו, או קשיחותו.

מוזמנים לענות דרך חום הלב ולא דרך קשיחות הלב, גם אם טעיתם /טעינו זה הזמן למשוך חוטי זהב מילדות, ולהפיץ את אורם. אני בטוחה שאם נבדוק לעומק נגלה שקיבלנו מתנות מדהימות בילדות, כולנו אנשים אוהבים, כולנו אנשים טובים מראשיתנו, כולנו אנשים חומלים, כולנו משפחתיים, כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים.

אז איך עושים זאת? ממליצה להקשיב בהקשבה נקייה לילדים, לאדם שמולכם, לבדוק מה הצורך האמיתי שלו/שלהם ולאחוז את חוטי הזהב שקיבלנו בילדותינו ולפזרם באהבה. הוו מודל ערכי ומוסרי.

דבר נוסף, נעמיד את ההורה/ מחנך/ מפקד/ מדריך ״על מקומו״ הכוונה בזמנו, במקום שהוא היה באותה נקודת זמן, להבין שאלו היו האפשריות שלו, אלו היו יכולותיו, במקום לנבור בקושי, בכאב, נתחם את מעשיו, ליכולותיו הרגעיות, לא נשפוט, אלא נחמול ונמשיך הלאה מחוזקים יותר, סלחניים יותר, עם לב פתוח יותר.
זכרו שאת החיבוק הראשון, הנשיקה הראשונה, המגע הראשון קיבלתם מההורים שלכם עת יצאתם לאוויר העולם, שם בנקודה הפלאית הזאת חשתם מהי אהבת אמת, מהי אהבה ללא תנאי, שם נזרע הזרע הראשון של הקשר הבין אישי שראשיתו טוב, אוהב ופלאי!

ניגונים
מילים: פנייה ברגשטיין | לחן: דוד זהבי

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.
הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.
כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.
"נִגּוּנֶיךָ אָבִי וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים".