שאלה של חינוך – ״אחד מי יודע?״

האם אנחנו כמחנכים מכירים את האחד?
אחד הדברים הכי מאתגרים בחינוך הוא: ההבנה שכל אחד יחיד ומיוחד. לכל אחד יש את היחוד שלו שאותו מחנך/הורה עם לב פתוח ונפש חפצה יוכל למצוא. באופן טבעי, אנחנו עושים השוואות בין הילדים, בין אנשים. בחינוך ילדים ישנה הזמנה לשנות הרגלים הנועלים אותנו ולפתוח את הלב, הקשב והראייה. ״של נעליך מעל רגלייך ״ לחלוץ את הנעלים שנועלים אותנו, להסיר מעלינו את ההרגלים המצרים את החשיבה שלנו ולהפוך אותם ליצירת מופת, להבין שהמקום בו אנחנו נמצאים קדוש הוא. עבודתנו כמחנכים חשובה וקדושה.
לכן חשוב להוסיף את הרצון שהוא הכוח המניע אותנו לעשיית שינוי, באופן טבעי, בכל מוסד חינוכי אנחנו בנתינה אישית וקבוצתית.
ראיית הילד כיחיד ומיוחד מאפשר לנו להצמיח את הילד כאדם שמח. פעם שמעתי איש צוות שאמר: ״מה! אני אתן פרס לילד? תיראי איך הוא מתנהג!״
הקשבתי ולא הופתעתי מהגישה, יחד עם זאת לא הסכמתי עם אותו איש צוות והסברתי את עצמי: ״לכל ילד וילד יש צורך אחר, יכולות אחרים, והבנה שונה. אם ניסיתי כל כך הרבה פעמים לקרב את הילד לעשייה והוא בהתנגדות, במקום להבין שצריך לחשב מסלול מחדש ולבחון באמת מהו הצורך של היל ? יש המבקשים לתקן את הילד האחד.
תפקידינו כמחנכים להיות מודל, כלומר: לא להתנהל ״בשדה הקרב״ עם החלומות שלנו ליצירת אקלים שקט, מכיוון שבפועל ישנם אתגרים: לא כל הילדים שקטים, מקשיבים ומתעניינים.
מחנך צריך להיות קשוב ויצירתי כדי שידע למצוא עבור הילד, מה שתואם את צרכיו, את יכולותיו, על מנת שיהיה ילד מאושר.
"כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב קרליבך).
אז מה קורה לנו המבוגרים, האחראים, למה אנחנו לעיתים לא מסוגלים לראות את הצורך האמיתי של הילד? למה אי הבנה או אתגר הופך להיות מאבק כל כך גדול?
ראשית, חשוב שנדע שבכל אי הבנה יש , אי של הבנה (כפי שימימה אמרה), זה משהו קטן ופתיר.
הסיבה הראשונה זה המקום בו אנחנו נמצאים, עמוסים, חסרי סבלנות, אנחנו בעצמינו זקוקות/ם ליד מלטפת ואוזן קשבת. לכן חשוב שלאנשי חינוך תהיה הנחייה והשתלמויות לא רק מקצועיות אלא משהו לנפש, לחיזוק המערכת האישית, כאדם אנושי, המאפשר לפרוק, לשתף ולהבין, ראשית את עצמינו, איזה כלים יש לנו, ואח״כ באופן טבעי את הילדים (מניסיון לימודי ימימה, זה מאוד עוזר).
בנוסף: עלינו להסיר את ״האבק״ כמו שאנחנו עושים בזמן הניקיון, מנקים את האבק מכל פינה, האבק מכסה את המהות הטובה שלנו למול המהות הטובה של הילד.
כאשר אני אנקה את האבק: דעות קדומות. שיפוטיות, ביקורתיות, התנשאות -אני יודעת הכל.
רק אז אני אצליח לראות ממקום של היטהרות וראייה נקייה את הצורך האמיתי של הילד, רק אז אני אבין למה הוא זקוק ובאופן מפתיע באותה נקודת זמן אני אצליח להושיט לו יד ולקדם אותו להצלחות, רק אז אני אבין את שמחת ליבו , רק אז אני אבין מה זה ״אחד מי יודע״ ללא מאבק כי ניקיתי את האבק.
באמת מי יודע בכיתת גן או בית ספר, מי זה האחד היחיד והמיוחד? ללא יהירות, ללא התנשאות, ולא עייפות מיותרת.
באותה נקודת זמן שאני מבינה מה הצורך של האחד אני זוכה לשמחה ייחודית גם אצלי.
הפרס שמתקבל עבור הילד האחד, איש צוות האחד וכל ילד אחד אחד, היא ההבנה שהילד זקוק לביטחון ושהוא שייך ואהוב.
״חנוך לנער על פי דרכו״.
בגן ילדים ובכיתה על המחנך ליצור הרמוניה בין כל ״האחדים״ ולאפשר להם להיות מארג אנושי ומאושר.
מחנך יצירתי המאפשר צמיחה אישית האחד לצד השני.
זו הזמנה לאפשר לילד למצוא את חירותו בתוך מסגרת החינוכית כפרט וכחלק מקבוצה.
תזכרו שאחד מי יודע? זה ״אחד ה׳״ ובהקשר החינוכי זה האור והטוב שבנו, האל נמצא בתוכנו, ובפרטים הקטנים.
בפרטים בהם אנחנו מבינים את מהות תפקידינו בעבודת הקודש, מהות בה אנחנו מכבדים את הילד שמולנו, מהות בה אנחנו פותחים את ליבנו לנתינה, אהבה, הקשבה מתוך הכרת הטוב.
בברכת חג כשר ושמח, ריקי

 


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

ימימה-אור וצל

"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – ״לֹא לְהוֹסִיף צֵל בָּאָרֶץ אֶלָּא לְהוֹסִיף אוֹר …"שֶׁהָעָם שָׁקֵט וְחָזָק הַזָּר לֹא נִכְנַס… הַבִּלְבּוּל הוּא זֶה שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַשְּׁלִילִי" [ימימה אביטל]

ימימה מבקשת: ״לֹא לְהוֹסִיף צֵל בָּאָרֶץ אֶלָּא לְהוֹסִיף אוֹר.״ להבין מה נכון לנו כעם לדאוג ״לערבות הדדית״ לא לשים מכשול,

קרא עוד >