ילד שניגמל מטיטול, הולך הצידה ועושה במכנסיים, שוב מפספס. הוא מגיע להוריו במבט מושפל ״עשיתי במכנסים.״
הוריו עייפים מלהעיר, עייפים מהמראה הרטוב של המכנסיים, עייפים מלנקות, עייפים מהכביסות.
ההורים חסרי אונים אומרים: ״זה לא מובן לנו, מה קרה, הוא כבר נגמל?״
״החלטנו להיות קשוחים וזה לא עזר, אז עכשיו אנחנו פשוט לוקחים את הילד מנקים אותו וזהו, אין לנו כוח יותר.״
הוסיפו: ״לא נעים לנו מצוות הגן, מהסבים והסבתות ששומרים על הילד, מהבייביסיטר.
לא נעים לנו לצאת לקניות איתו, להתארח, לארח, בכל מקום אנחנו מרגישים אי נעימות ואכזבה.
אנחנו במתח לקראת כל יציאה או אירוח אצלינו בבית, מה עושים?"
אני שואלת:
מתי בפעם האחרונה אמרתם לילד שאתם סומכים עליו? מתי בפעם האחרונה גרמתם לילד שלכם להרגיש חשוב, להרגיש ביטחון, להרגיש אהוב?
גם כשהוא לא מצליח לעשות משהו שחשוב לכם, דבר מה שייטיב איתו.
אז מה עושים עם הגמילה של הילד, כיצד מחשבים מסלול מחדש? איך מאמנים את הילד לחשיבה חיובית ״אני יכול״ ״אני אצליח״. האמת זה יכול להיות בכל תחום: חברתי, תקשורתי, קוגניטיבי, התפתחותי. מנסיוני הכל מתנקז לעניין הריגשי, לבשלות של הילד ולמסרים החינוכיים שהוא מקבל.
כל ילד זקוק לחיזוק חיובי, זקוק להתוויית דרך, זקוק למי שיאיר לו את הדרך.
על מנת שהדרך תהיה מוצלחת, הילד זקוק למבוגר שיאמין בו ויצעד לצידו בנתיב הנכון, בנתיב המוביל להצלחותיו, בנתיב שיגרום לו להרגיש נינוח, חשוב, אהוב ומוצלח.
במקרה שלנו המבוגרים – ההורים, במידה ויש אחים גדולים גם האחים, כל המעטפת המשפחתית והצוות המחנך חייבים להירתם למשימה ולדבר באותה שפה.
חשוב להעצים את הילד להוביל אותו לחשיבה חיובית על עצמו, להאמין בעצמו שהוא מסוגל שהנה זה קורה. אין צורך להשפיל אותו ולפגוע ברגשותיו.
חשוב ואפשרי למצוא פעולות שבהם הילד מצליח, לפרגן לו, לעודד אותו להמשיך ולהתמיד.
שלא תתבלבלו יש להגדיר גבולות זה לא סותר.
להעצים את עניין היכולות שלו: מתלבש לבד, נועל נעליים לבד, מצחצח שיניים לבד, מסדר את החדר לבד, אוכל בצורה מסודרת לבד, אוכל בריא, מדבר בצורה מכבדת, מתחשב.
ולגבי הגמילה פשוט לתזכר אותו, לשאול אותו האם הוא צריך ללכת לשירותים? לעודד אותו לנסות. להציע לו כמה אפשריות, בסיר או בשירותים עם ישבנון, בלי ישבנון. לאתגר אותו בתחרות ריצה לשירותים, לספור הצלחות ולציין בפניו. ״הנה הצלחת פעמיים ופעם אחת לא, זה קורה.״
חשוב להיות עקביים בנושא היכולות שלו, כאשר הוא לא מצליח להזכיר לו את הרגעים בהם הוא הצליח.
לצד איזכור ההצלחות חשוב להרגיע את הילד: ״קורה שמפספסים״ ולאתגר לקראת ההצלחות הבאות.
לתת לו משימות למשל: ״עכשיו שגדלת ואתה בלי טיטול אתה יכול לעזור בהכנת סלט, או שטיפת כלים, או הנחת הכלים במדיח״ משהו חווייתי שירגיש חשוב, גדול ויכול.
במידה ויש לו אח / ות צעיר יותר שעדיין עם טיטול אפשר לציין: ״אתה רואה מדני, גדי, עומר, אני לא מבקשת כי הם עוד צעירים/ קטנים איך אני יודעת? כי להם יש טיטול/יש מוצץ, כשהם יהיו ללא טיטול/מוצץ, אעזר גם בהם, עכשיו אתה הכי גדול, אתה מסוגל לעזור, אני סומכת עליך!״
מניסיון הילד מאושר, מאותגר ועוזר בשמחה.
לסיכום ילד זקוק למילה טובה, למבוגר אחראי שסומך עליו, ליד מושטת שתוביל אותו בדרך הנכונה להצלחה.
ילד זקוק לאוזן קשבת, ללב פתוח ואהבה ללא תנאי.
אין צורך בביקורת נוקבת יש צורך בחינוך עקבי, שפה אחידה, תאום בין ההורים וצוות הגן שהילד לא יתבלבל.
בגבולות ברורים במבט מסביר פנים בהסברים קצרים ומובנים שלא משתמעים ל-2 פנים.
אז יצקנו בטחון כעת צריך מוכנות וסבלנות! בהצלחה!
ריקי לוי
.M.A בחינוך
