תפקידינו כהורים להיות עוגן לצרכים הרגישים של הילדים ולצרכים הקוגנטבים. רוב הילדים בגיל צעיר, ינסו להרים קול על הוריהם ואף יד, השאלה מה אנחנו כהורים עושים במקרה זה?
ילדה נכנסת לגן כעוסה, צועקת לאמא שלה ״מעצבנת אחת״. האם נבוכה עונה לה ״אל תדברי אלי ככה!״ הילדה ממשיכה; ״את מעצבנת״. האם עונה ״את מעצבנת וחצופה״ השיח ממשיך, הילדה מרימה את קולה ואף מרימה יד על האם, האם משירה מבט אליי ומסמנת לי לא להתערב, אני כמובן מכבדת את בקשת האם.
אני כותבת לאם על דף שאני מבקשת לנהל את השיח במקום המרוחק מהילדים הנכנסים לגן.
האם לוקחת את הילדה הצידה תוך כדי צעקות של הילדה והרמת יד לכיוון פניה של האם.
אין לי מושג מה עוד נאמר שם, דבר אחד ברור, השיח הסתיים רק לאחר שעזרנו לאם שיצאה נסערת והטעימה; ״הילדה הזאת חוצפנית״.
אז מה עושים עם אוצר המילים של הילדים? והרי ילדים כל הזמן בודקים גבולות, בודקים מה מותר ומה אסור. מנסים ״להתנהל כמו הגדולים״, מנסים לחקות אותנו-ההורים. ילדים מאוד יצירתיים כל תפקידם הוא ״לגבור״ על היכולות של המבוגרים.
להיות ״יותר טובים״, ״יותר מגניבים״, ״יותר מוצלחים״, ״יותר חכמים״ על זה נאמר: ״התלמיד עלה על רבו״ אכן, זה מבורך אם מדובר על דברים חיובים.
תפקידינו כהורים להיות עוגן לצרכים הרגישים של הילדים ולצרכים הקוגניטיבים.
רוב הילדים בגיל צעיר, ינסו להרים קול על הוריהם ואף יד, השאלה מה אנחנו כהורים עושים במקרה זה? האם אנחנו מעבירים מסר ברור שאסור לחזור על המשפט או על הרמת או שאנחנו ״זורמים״, ״צוחקים״ מגיבים באותו סגנון ״את מעצבנת״ או מעמדת חולשה.
ילדים משוועים לגבולות ברורים ולכן עלינו להבהיר בנחישות וברגישות מה מותר ומה אסור, תשובה חד משמעתית שלא תבלבל את הילד.
ילד שיבין מה מותר ומה אסור, יהפוך לאדם המכבד את הוריו ואת כל סובבביו, מחנכיו וחבריו.
ההתנהלות החברתית שלו תהיה ברורה למרות שמדי פעם תזכורת לא תזיק (זה טבעי אנחנו לא מגדלים רובוטים). חובותינו כהורים וכמחנכים להיות מודל חיובי שיוביל את הילד לשיח מכבד ולהצלחות. אבל מה קורה כאשר המודל לחיקוי הוא שלילי? הורים המשתמשים במילים פוגעניות, לוקחים סיכונים מסכני חיים? האם המודל הוא מודל המטיב עם הילד? האם המודל יקדם את הילד להיות אדם המכבד את עצמו ואת סובביו?
אדם ששמחת הלב וכבוד האדם מובילה אותו להיות אדם נינוח.
אעבור לסיטואציה אחרת: אתם מכירים את התחושה שאתם יושבים עם חברים/משפחה, צוחקים ביחד, השיחה קולחת ופתאום אחד הנוכחים משתף אתכם בבדיחה גסה, חלק מהנוכחים מתגלגל מצחוק, וחלק מרגיש אי נעימות ומסמיק מבושה. יתרה מזאת, הבדיחה נאמרה בנוכחות ילדים קטנים.
חלק מובך מהתעוזה לספר כזו בדיחה גסה שופעת בקללות בכלל ובפרט כשהילדים מקשיבים.
מי המודל שלהם? מה הם שמעו, מה נכון ותואם את גילם?
נתקלתם פעם בויכוח קולני ופוגעני שילדים היו נוכחים? גם זה מודל עבורם? מודל שלילי? חיובי? אנחנו מלמדים את ילדינו את שפת הרחוב הרדודה ומכניסים אותה ללא בושה הביתה.
אחת האמהות שיתפה אותי ואמרה; ״הוא חושב שזה גברי שרק כך הוא יהיה מקובל בחברה״ והוסיפה: ״אני לא רוצה חנונים בבית, שיקלל שיענה כמו גבר …״
אמרתי המומה; ״סליחה על הבורות – לקלל זה גברי?"
ומה עם ״הצעצוע״ הטכנולוגי – הפלאפון? המזמן שיח בין חברים, בקבוצות עם אוצר מילים שונה? כל אחד ואופיו, המפגש המיוחד הזה מזמן שיח פתוח, הרצון להרשים, להיות חלק מקבוצה, מזמן מבחן אישי – אישיותי לכל אחד מהשותפים.
יש את המעיזים ללא רסן וללא מעצורים, כותבים בצורה בוטה פוגענית ויהירה. ויש את הכותבים בצורה מכבדת. ויש את הנגררים הרוצים להשתלב כדי לא להיות שונים וגם מוסיפים ״קורטוב״ של אימוג׳ים לשיחה.
איפה הילד הפרטי שלכם נמצא? שוב זה מחזיר אותי לעניין האחריות ונוכחות הורית. תפקיד אחראי שלקחנו על עצמנו כשהפכנו להורים ולא ידענו מה משמעות המושג אחריות!!
אני ממליצה להורים לשבת ולשוחח ביניהם, שיח הורים פורה המתווה דרך, כאשר הקו החינוכי אחיד, שפה אחת ברורה תושמע מול הילד.
ילד המבין שיש כוח למילים בעזרת הוריו יבחין בין טוב וטוב יותר. את המילים הרדודות בוודאי ישמע מחוץ לכותלי הבית ויבין את משמעותם, אך לא ישתמש בהן. ימצא וישתמש במילים מקרבות, מילים הבונות חברות אמת, ללא רצון במילות גנאי ובהעלבות, בהטחת אשמה. אל תנסו להיות החברים של ילדיכם, זכרו אתם הוריהם מורי הדרך שלהם.
תיהיו מודל משמעותי לחיקוי שיוביל אותם לשמחת הלב, מתוך בחירת מילים נכונות, מקרבות הבונות קשרים חברתיים המושתתים על כבוד הדדי.
ריקי לוי
.M.A בחינוך
