שאלה של חינוך – "רַק עוֹד חִבּוּק אֶחָד"

ילד נכנס לגן בוכה וחוזר על המשפט ״ די! די! ״
שאלתי; ״אני יכולה לעזור?״
״קחי אותו! די! אני לא יכולה יותר! הוא היכה את אחותו, בגללו היא ירדה מהאוטו בוכה. הוא מרים עלי יד.״
אמרה האם בסערת רגשות, כשדמעות חונקות את גרונה. אני מנסה לעזור, אך הילד מתנגד, צועק, בוכה, בועט.
לא פשוט להתחיל כך את הבוקר. האם הנסערת, משאירה את הילד בזרועותיי. הילד לא מפסיק לצעוק ״חיבוק! חיבוק!״ אך האם כבר נסעה.

מכיוון שאימו הלכה, הצעתי לו את החיבוק שלי והילד התנגד. הבכי הולך וגובר ואני מחליטה להניח לו, למרות שכל הורה שהגיע לשער הגן, מסתכל במבט השואל, ״מה קרה?״ באופן טבעי ישנם הורים וילדים המנסים לעזור, אך גם זה לא עזר.

אני מבקשת להניח לו, לאט לאט הוא ירגע.
אני לוחשת לו:״אני פה בשבילך, אתה יכול לנוח.״
אני ממשיכה לקבל את הילדים עם הוריהם, יחד עם צוות הגן ועיניי כל הזמן עוקבות אחרי הילד.
לאחר דקות ארוכות הילד נרגע, הפסיק לבכות, התיישב, הניח ראשו על הספה וניגב את הדמעות.

אני ניגשת אליו ושואלת: ״איך אני יכולה לעזור?״ הוא אומר: ״רק רציתי חיבוק מאמא.״ חיבקתי אותו, הוא נרגע. בשלב מאוחר יותר, הוא משתף שהוא רצה להמשיך לישון, פתאום העירו אותו כשהוא בדיוק חלם חלום.
ההסבר שלו היה כל כך תמים ומרגש – ״דרכם של ילדים.״

כמובן שעדכנתי את ההורים, שהופתעו ואמרו: ״שהוא באמת אמר שהפרענו לו בחלום, ואנחנו מיהרנו כמו כל בוקר לעבודה, אבל תגובה כזאת קיצונית.״ אמרה האם והוסיפה: ״היה לי בוקר כל כך קשה, בכיתי כל הנסיעה.״
ליבי יצא אל האם.

גם לי קרה לא פעם שהתחלתי את היום עם דמעות בעיניים, מכיון שדבר מה לא הסתדר עם ילדיי.
אף אחד לא הכין אותנו ״לקצרים בתקשורת״ ״ולאי הבנות״, ״לשיח חרשים״ ״לעומסים״ לרגעים של חוסר אונים.

הכל נלמד תוך כדי תנועה/גדילה וצמיחה של הילד ושל ההורה. אז מה עושים?
ראשית, מתמקדים ביש במה שקיים, מה הבנתי נוכח המקרה?
בנינו תוכנית מותאמת ללוח הזמנים של ההורים.
אחד הדברים שהצעתי הוא להעיר את הילד חצי שעה לפני ולאט לאט דברים התבהרו ואכן הקימה בבוקר הפכה להיות יותר קלה. ההורים הודו לי ולצוות על רגישות, על אוזן קשבת וסבלנות.

מי שעובד עם ילדים יודע שכל יום נראה שונה ממשנהו, האמת שגם בבית ההורים מרגישים זאת.

כאשר מחנך מבין שצריך לראות את אורו של הילד, את הטוב שבו, קל יותר. ההבנה שכל ילד זקוק לחיבוק, לאוזן קשבת ולמרחב, כל ילד והמינון המתאים לו.
כמובן לא להתבלבל, כשילד פונה בצורה לא מכובדת, נענה לו בצורה מכבדת ונאפשר לו לשנות את סגנונו לאור פתיחות הלב שלנו.

התנהלות לא נאותה זה לא אוצר מילים שבגינו נחבק וננשק אותו אלא נאמר לו: ״אני מבינה שלא נעים לך עכשיו אני פה בשבילך״, ״אני מבינה שקשה לך ואתה מתגעגע, רוצה/ חושב. אני אחכה שתצליח להתגבר על הבכי ואשמח לעזור.״

תסתכלו עמוק לתוך עיניו של הילד/ה ותגידו האם הילד דומה לחברו? המבט שונה, ההבעה שונה, אוצר המילים שונה, יכולת ההבעה שונה, השפה שונה, תנועות הגוף שונות.
אבל דבר אחד משותף לכולם, כולם רוצים מילה חמה, כולם זקוקים לחיזוק כמו: ״אתה יכול״ ״אתה מסוגל״ כולם זקוקים למרחב.

אנחנו המחנכות עומדות מול ילדי הגן /הכיתה, יש לנו השפעה על כל אחת ואחד מהילדים.
בידינו הכוח להאיר את סגור ליבם של הילדים, בכוחנו היכולת להעצים את הילד ולחזק את בטחונו העצמי.
בכוחנו לללמד את הילדים מהו איפוק, מהי חברות. בכוחנו לצקת שמן טהור ״בגלגלי החשיבה״ של הילדים, על מנת להניע את הילדים להיות יצירתיים ולחוות הצלחה בקצב הנכון של כל ילד.

בכוחנו לקחת ילד מעוצב ולעזור לו לעדן יצרים, ולגשר בינו לבין הוריו לאחר פרידות מורכבות ולהסביר לילד את משמעות המושג כיבוד אב ואם.
לאור הצורך שלו וההבנה שהוא חייב לשתף ללא בכי על מנת שנצליח לעזור לו.

ולהורים: ״חנוך לנער על פי דרכו״ לכל ילד יש את הדרך שלו בהתאם לחינוך שקיבל בבית ובהתאם לטמפרמנט שלו.
ההורה/מחנך חייב להיות קשוב על מנת לקדם את הילד ולעזור לו להפיץ את האור הגנוז בתוכו.


ריקי לוי
.M.A בחינוך

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...