שאלה של חינוך – לאפשר לילד ללכת לבד

״בזכות המילים המחסנות שטפטפה אמא על ראשי כטללים המרווים אדמה צחיחה – יצאתי מסד השיתוק. בזכות המילים הטובות האלו אותן שמעתי מאמא מאות ואולי אלפי פעמים, בזכות התקווה הבטוחה שאמא נטעה באדמתי, בזכות האמונה שלה בי ובזכות הביטחון המוחלט שלה ביכולתי – נדחתה אט אט המוגבלות הגופנית שלי עד שנעשתה לפרט שולי בחיי״ ("אתהלך" עמ’ 70)

אני קוראת שורות אלו ודומעת משמחה, מהתרגשות אני רוצה להודות לאמא אשר יצקה בילד בטחון ורצון עז להצליח כנגד כל הסיכויים. גם כאשר הרופאים הרימו ידיים ולא האמינו שהוא יחיה בכלל. אני רוצה להודות לילד שהיום הוא כבר מרצה המספר את סיפור חייו ומבין מהיא ״כוחה של מילה״, ״כוחו של עידוד״, ״כוחו של חינוך״, בכל תחום, ״כוח האמונה ביכולותיו״, ״כוח ההבנה״. בחשיבות חצי הכוס המלאה והתבוננות בה כמצמיחה מציאות המובילה להצלחה, לשמחה.

אני רוצה להודות על שימת משקל ביכולות, המסוגלות למרות ההבנה שיש קושי שאני קוראת לו אתגר, שימת דגש על הבנה שאפשר לנצח כל מכשול אם נרצה. כאשר חושבים טוב מגעים לטוב.

הגיע לידי ספר ״אתהלך״ סיפורו של אהרון מרגלית, סיפור על ילד שחווה טראומה והפך למגמגם כבד, בסמוך חלה בפוליו ולקה בשיתוק חמור.
שנים שהה ב’מעון לנכים קשים’ עצוב, כאוב. אימו הקפידה להגיע לביקורים על אף הקושי שהיה כרוך בכך, המרחק, העבודה, עוד ילדים בבית.
התקווה שיצקה בליבו ובמחשבותיו, היא שהובילה אותו להצלחה. הוא אימן עצמו לא לגמגם.
בעזרת נחישותה של אימו הצליח לעמוד על רגליו להיות עצמאי למרות ״מגבלותיו״ הוא לא מוכן שיקראו לו נכה. הוא לא נכה! היום הוא מרצה!
כמה כוח יש לנו כהורים / מחנכים. הכוח להרים או להוריד, השפעה שאין לה עוררין השאלה מה אנחנו עושים איתה? אילו רישומים אנחנו יוצקים בתת מודע ובליבו של הילד?
אנחנו אנשים שונים כל אחד מחנך בהתאם לתפיסה שלו, ליכולות שלו בהתאם למקום הרחב שהוא נמצא, או הצר.
השאלה האם אנו מבינים את ההשלכות של מעשינו?  של הדיבור שלנו?  של האתגרים שילדינו מתמודדים איתם?
כמה פעמים הילד היה שפוף, חסר מוטיבציה ולא משנה הגיל וגרמתם לו לצאת מהמקום ״המתמסכן״ והובלתם אותו לחשיבה חיובית?  כמה פעמים הזדהיתם עם המצוקה שלו? וכמה פעמים עודדתם אותו, אמרתם לו שאתם מבינים אותו, אבל הוא יכול, מסוגל וכו’…
כמה פעמים הדבקתם עליו תווית של ״לא יוצלח״ או ״עצלן״ או ״אי אפשר לדבר איתו״ וכו’..
לאפשר לילד ״להתהלך״ זה להבין שיש לו מקום, שהוא שייך, שהוא אהוב, שהוא מסוגל, שהוא יצליח, שכל דבר בעתו, לכל דבר יש זמן ועת. זה לפתוח את הלב גם כשקשה ולהיות שם בשבילו. לראות את המאמצים שהוא עושה, לראות את כישוריו החברתיים ולתמוך בו, לראות את השגיו, ולהגיד במידת הצורך יש על מה לעבוד, לנסות לשפר ולהבין שהכל בסדר!
זה להביט פנימה בנפשו של הילד ולהגיד כל הכבוד- רואים שהשתדלת! להביט ביכולותיו ולאמר תראה איזה יצירתי אתה, כמה אתה מדהים בנושא מסוים לתת דגש לחוזקות מתוך כבוד לילד. להביט לילד בעיניים ולהושיט לו יד, לאפשר לו לצעוד ביחד וגם לבד. לראות אותו נופל וקם ולהיות גאים בדרך שהוא עושה.
לעולם לא להשוות לילד אחר. לקבל אותו כפי שהוא.
להסתכל ליד בגובה העיניים ולראות את אושרו או אכזבתו ולהיות לו לעוגן, לאוזן קשבת ולאמר תודה על מה שיש ולקחת אחריות על ההמשך במקומות שהיה לו קשה יותר, להבין את הצורך ולקדם אותו!
מותר לטעות, מותר להיכשל, זה בונה, השאלה האם אני מודע כהורה לקושי האמתי של הילד על מה בדיוק אני שופט/ת אותו? או שאני מחפש פתרון של ״קסמים״!
להתהלך זה להושיט יד כתמיכה, אבל כל כובד המשקל בהליכה יהיה של הילד ואז כשהוא מתייצב, לשחררו, לאפשר לו לצעוד לבד. להאמין בו, לסמוך עליו, לעזור לו לזקוף קומתו, ולעודדו להמשיך להתהלך בבטחה!
זה לאמר לילד ״לך לך״ אל עצמך את העצמאות שאתה מבקש, אל אושרך.
אני תמיד אהיה כאן בשבילך ועבורך .

 


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...