שאלה של חינוך – לאור החינוך

שמעתי שיחה בין אמא לבנה

״אתה יכול?״ ״אתה יכול?״
והבן ענה פעם ״כן!״ ופעם ״לא!״ גופו שפוף כלפי מטה מבטו מושפל, עיניו ריצדו מצד לצד כמבקשות לא להישיר מבט, אני בטוחה שאם רק הייתה אפשרות, היה בורח מהמבוכה.
לאור דברי האם, מבטם של האנשים שסבבו אותו גרמו לו אי נוחות בלשון המעטה.
כמה פעמים הוכחנו את ילדינו על טעותם במקום להאיר להם את הדרך ולרומם את רוחם, במקום לעודד אותם שהם מסוגלים, נהגנו בביקורתיות מיותרת?
בחנוכה מדליקים את הנרות בסדר עולה מ-1 עד 8 ואז האור הולך ומתעצם, השמש משמש אותנו להדלקת הנרות.
בחיים תפקידנו כמבוגרים האחראים הורה/מחנך לשמש דוגמא לילדים שתאפשר להם לממש את הפוטנציאל הטמון בתוכם, זו הזדמנות להרחיב את האור הפנימי שלהם ע״י הפצת והעברת אור של ביטחון, אור המעצים, אור של סומכים עליכם.
כאשר אנחנו מאירים להם את הדרך למסוגלות, להצלחות, לטוב שבהם, ליכולות שלהם על אף האתגרים, רק אז האור מתפשט.
"כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן" – מילה אחת קטנה שלנו הינה אור קטן המשפיע על אורו – שמחתו של הילד ועל העולם והיקום כולו ״וֶכֻּלָּנוּ אוֹר אֵיתָן״
האם לא הפסיקה לשאול את הילד בקול ביקורתי ונוזף ״אתה יכול להיות יותר?
אתה יכול להיות יותר קשוב?
אתה יכול להיות יותר ערני?
אתה יכול להיות יותר מתחשב?
אתה יכול?״
הילד היה מבויש, נבוך, על סף בכי.  כל הסובבים הרגישו אי נוחות, הייתה תחושה של "כִּבּוּי אוֹרוֹת" .
כצופה מהצד, תמיד ישנה דילמה להתערב או לא להתערב?
קיים קושי אמתי בין ההיגיון לרגש, אבל ההיגיון אומר ״את לא מכירה, את לא יודעת מה תהיה התגובה״.
״זֶה גַּם לֹא הַשָּׂדֶה שֶׁלִּי״ (כדברי ימימה אביטל)
אז החלטתי לא להגיב יצאתי לדרכי עם צביטה בלב והמון מחשבות.
אנחנו ההורים המחנכים בעלי כוח עצום להעלות או להוריד, להדליק את האור או לכבות, ״לְכָל אֶחָד יֵשׁ תַּפְקִיד לְהָאִיר עַל הַשֵּׁנִי״ [ימימה אביטל]
לאור מה שחוויתי לקחתי על עצמי להעצים את סובביי להאיר להם את נקודת החוזקה שלהם, לאפשר להם להתפתח ולצמוח מהמקום האישי שלהם ולהשתמש במשפט ״כל הכבוד, אתה יכול!״ הוספתי עוד משפטים מחזקים בהתאם לסיטואציה, איזה יופי אתה עושה!
איזה יצירה מיוחדת!
כמה כוח יש לך!
אתה חזק!
איזה חיוך מדהים!
איך הצלחת אלוף!
זה היה מדהים!
היה ברור שתצליח!
לא הצלחת, לא נורא, תנסה שוב אני לצידך אתה יכול! "הניסוי שעשיתי״ הכניס המון אור ושמחה ללבבות הילדים, ולצוות.
יש משהו בחיזוק חיובי שמשנה מצב רוח לטובה זה מניעה את האדם שמולי לעשייה חיובית – בשפה של ימימה זה ״הַכָּרַת הַטּוֹב״. עיני הילדים ברקו זהרו משמחה.
תנסו להאיר את דרכם של ילדיכם הפרטיים, את דרכם של בני הזוג, את דרכם של הסובבים אתכם, מבטיחה שהחיים יראו אחרת.
ראשית, תאמרו לעצמכם אני יכול/ה, אני מסוגל/ת, להיות יותר: מקבל/ת, יותר סלחן/ית , יותר נינוח/ה.
פחות ביקורותי/ת, יותר מקשיב/ה, פחות משיב/ה, יותר נוכח/ת.
ההרמוניה שתתקבל תהווה בסיס, להפצת ״אור קטן״ שיהפוך בבוא העת ל״אור איתן״
יציב ומשמעותי עבור דור ההמשך.
״מְעַט מִן הָאוֹר דּוֹחֶה הַרְבֵּה מִן הַחֹשֶׁךְ" (הרב קוק).
חג אורים שמח

ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...