שאלה של חינוך – ’’משקלים וכמויות’’

באחת החנויות בקניון, בקופה, פגשתי משפחה: הורים וילד שקנו בגדים לקראת החורף, רגע לפני שיצאו מהחנות הילד ביקש שיקנו לו עוד משהו, ההורים סירבו, הסבירו לו שהם חרגו מהסכום שהקציבו לעצמם.

הילד מאוד התאכזב והחל לבכות ולרוץ בתוך החנות עם החפץ שבחר.
האמא הובכה וכעסה, תפסה את הילד בחוזקה ביד תוך כדי שהילד צועק, כמעט והכתה אותו.
מבטה המובך הופנה לכיוון האנשים שהביטו בסיטואציה, האבא שידיו היו מלאות בשקיות, הניח את השקיות, וניגש אל הילד ובקול נחוש וברור ביקש ממנו להחזיר את החפץ שבידיו.
הילד סירב להחזיר, ורץ כשהחפץ בידו והתחנן לקבל את שליבו חפץ.
רק אחרי דין ודברים החפץ הוחזר למקום וההורים הכועסים הצליחו לצאת עם הילד מהחנות.
המשכתי, במבטי, ללוות את ההורים שלא הפסיקו לצעוק על הילד עד שנעלמו מעיניי.
שימת ״משקל״ על הדרך שבה אנו ניגשים לפתור קונפליקטים מאפשרת לנו להבין מה כמות ההקשבה המתאימה לסוגיה זו או אחרת.
במקרה שסיפרתי, הילד מאוד רצה חפץ מסוים, אם ההורים היו קשובים לצרכיו הייתה נכנסת שמחה גדולה לחייו ולחייהם, באותה נקודת זמן.
יחד עם זאת למיטב הבנתי ההורים חרגו מהסכום שהיה בידיהם.
המשקל שהושם היה מתוך לחץ אילו רק היו מתפנים לדבר עם הילד ברוך מתוך הקשבה, בטוחה שהמקרה היה מסתיים אחרת מבחינת הכעס, הצעקות, הריצה בחנות למרות שזה קורה או קרה לכולנו.
לא תמיד אנחנו נסכים עם הילדים ואין באפשרותנו תקציב אין סופי למהווים של הילדים שלנו.
חשוב אם כן לעצור ולתת משקל בהסבר לכמות הדברים שנקנו למול התקציב.
אני זוכרת כשילדיי היו קטנים, הייתי הולכת איתם לסופר, רגע לפני שהייתי יורדת מהרכב הייתי מסבירה להם, מה מותר ומה אסור. היו ימים שהסכמתי שיבחרו דבר מה בכמה שקלים והיו ימים שכלל לא הסכמתי לקנות דבר נוסף, רק מה שכתבתי ברשימה שהוכנה מראש.
נתתי משקל לשותפות שלהם בכלכלת הבית ואז זכיתי בכמות עצומה של הבנה.
אני ממליצה מראש להכין את הילד שהפעם לא נוכל לקנות משחק או כל דבר אחר. לדבר אל ליבו בגובה העיניים ולא להיכנס למריבה מיותרת הגוררת אחריה מבוכה, צעקות וכעסים.
כיצד מלמדים ילדים ״משקלים וכמויות״?
איך אנחנו מלמדים את עצמינו ״משקלים וכמויות ״?
למה אנחנו נותנים משקל / מה מוביל אותנו?
אילו כמויות אנחנו צורכים או זקוקים על מנת להניע את עצמינו? כדי לעשות, להתקדם?
מבלבל? אני שוב שם, שוב בבניית ה״אני״ של הילד תוך דגש ברור שהכל יחסי הכל מתחיל ונגמר בחינוך, לכל דבר יש את המשקל שלו, כל אחד והכמות והמינון שלו.
על מנת להיות מאוזנים, צריך פרופורציות.
אז מה עושים?
ראשית נותנים משקל להיכרות הילד וצרכיו, ז״א לומדים להכיר את הילד ורק אז יודעים מה הכמות, מה המינון והצורך של הילד, ומה נכון ומתאים לו.
כמו במקרה שסיפרתי, סביר להניח שההורים יכלו למנוע את האכזבה של הילד אילו הייתה הכנה מראש מה מטרת הקנייה ומה ניתן לקנות במסגרת התקציב.
שיתוף הילדים נותן לילדים תחושה של שייכות, ואחריות המצמיחה אותם להיות רגישים לצורכי ההורים.
ההורה / המחנך חייב להיות פנוי, נוכח בתהליך, נושא קשב נקי ללא דחייה, קשב מתוך לב פתוח המעורר הבנה שילד במהותו הוא טוב, הוא רוצה להצליח, הוא רוצה אהדה, הוא רוצה שיעריכו אותו, שיבינו אותו, שיקבלו אותו, שיאהבו אותו.
שימת המשקל של המחנך: כיצד לרומם את רוחו של הילד? איך להובילו להצלחה ולשמחה.
אם המחנך ישים את כובד המשקל על עשייה מבורכת זו, אזי כמות השמחה שתצא תהיה עצומה.
למרות הקשיים והאתגרים המזדמנים, למרות התשובה שיכולה להיות שלילית.
אז מה הכמות הנכונה שהילד זקוק לה? כל ילד והצורך שלו, מחנך רגיש וערני הבא לחנך מתוך הבנה אמתית וכנה, שהילד זקוק לכמות מסוימת של הקשבה, הבנה, הכלה, אהבה, מרחב, חופש, ישים את כובד המשקל על צורכי הילד ומתן אפשרות לילד לגלות בעצמו מה נכון לו, יאפשר לילד להביע את עצמו מהמקום הכי אמתי, יאפשר לילד להיות יצירתי. כשילד מרגיש שהמחנך מאמין בו הוא ירצה להוכיח למחנך שהוא צודק! שיש על מי לסמוך!
ילדים שנחשפו למשקלים וכמויות של רגש התואמים את צרכיהם, יהיו פנויים ללמוד משקלים וכמויות: במתמטיקה, שפה, מדעים, תנ״ך, תזונה, או כל נושא אחר.
מזמינה את כולכם לעשות מאזן ובדק בית, לבדוק איפה הייתם שקולים יותר ואיפה פחות, איפה שמתם את כובד המשקל והיכן פחות.
וזכרו הכל עניין של כמות = מינון, הכל יחסי, מצאו את האיזון בין טפל ועיקר בן רצוי למצוי.

 


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...