לאן שנלך, לאן שנפנה תמיד נישא זיכרונות מהשורשים שלנו, עברינו, ילדותנו, החינוך שקיבלנו, ההרגלים שלנו, הבית שבו גדלנו.
גם אם נפליג מעבר לים ״נברח״ אל סוף העולם, לא נצליח לברוח מעצמינו. המחשבות, הזיכרונות, הדמיונות, ההרגלים ישארו תמיד איתנו חקוקים עמוק בתודעתינו. ההורים שליוו ומלווים אותנו עד 120 שרק יהיו בריאים.
השמחה, הצחוק, התעוזה, ההפרזה, השתיקה, ההתבוננות, העצב, התסכול, ההתמודדות, לקיחת אחריות, פתיחות הלב או לחילופין סגירות הלב.
לא פעם אנחנו מוצאים את עצמינו נשמעים כמו ההורים שלנו לטוב ולפחות טוב, לא פעם ילדינו נשמעים כמונו לטוב ולפחות טוב.
מה תפקידינו כהורים איך ניתן, כדאי ואף נכון לשמר את ערך המשפחה ולהשאר שלמים?
הפסוק, "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ.״
״למען יאריכון ימייך״ יש צ׳ופר?
מזכיר לי בכל פעם מחדש שישנו חשש שההורה יהפוך למובן מאליו (זה דרכו של עולם) לכן התורה נותנת לנו בונוס? אם נכבד את מצפון יהיה שקט, נקי ואז החיים יהיו שופעים באושר.
כאשר נכבד את הורינו (הסבים של ילדינו), ילדינו יראו את המודל שאנחנו מעבירים ותודות לכך החיים שלנו יאריכו מנחת.
התורה מבקשת מאיתנו לעצור, להתבונן ולהבין שהחיים הם דינמיים ואין אנו יכולים לשפוט את ההורים שלנו יהיו אשר יהיו. הם עשו את הטוב ביותר שיכלו בנקודת הזמן שהייתה להם, עם הכלים שהיו ברשותם!
כדברי ימימה: "עָשׂוּ מָה שֶׁעָשׂוּ, זֶה מָה שֶׁנַּפְשָׁם יָדְעָה", זה מה שנפשם ידעה הם לא עשו על מנת חלילה לפגוע, זו הייתה התרבות, התפיסה, היכולת …
תפקידינו ״בגלגל החיים״ לנסות ולעשות את הטוב ביותר שאנו יכולים על מנת להטיב עם ילדינו. שני עולמות נפגשים, שני עולמות שגדלו עם תפוסי התנהגות שונים מקימים בית, זו תחילתה של ידידות מאתגרת, שופעת הבנות חדשות.
בניית בית טומנת בחובה, גמישות מחשבתית, אהבה, פרגון וכבוד הדדי. זו מתכונת להצלחת הזיווג.
במקום בו הזוג רוצה לשנות אחד את השני מתוך ביקורת, יהירות, אני יודע/ת טוב יותר.
״הוא כמו ההורים שלו!״ ״היא כמו ההורים שלה!״
הילד הצופה מהצד בהוריו חווה תיסכול וחוסר כבוד, המודל הזה יתן ביטוי מבלי שירגיש בזוגיות העתידית שלו, או שלא, הכל תלוי בהחלטות של כל אחד מאיתנו =אחריות למצבי.
מה ניתן לעשות במסגרת החינוכית? חשוב לעורר בילד את הרגש להוריו, אני הייתי שואלת: מי אמר תודה היום להורים על החיוך בבוקר? על הבגדים, הנעלים, הכריך, הדאגה?. מי יודע למה ההורים ממהרים לעבודה?. כמה הם עייפים כשהם חוזרים?
הייתי מבקשת שישתפו כיצד הם עוזרים בבית, מה חלקם במערך המשפחתי?
הייתי מתזכרת אותם לקבל את הוריהם עם חיוך, מבקשת מהילדים המתוקים לעזור או להקל על ההורים בבקרים מהרגע שקמים ועד הפרידה בגן.
מדהים לראות את הילדים מתרגשים ונרתמים לעשייה, הידיעה שהם שותפים לאוירה הכללית שבבית, השפעה שיש לכוח אהבה, החיוך החיבוק הנתינה, מכניסה לגן שיח מפרה.
הילדים עושים תחרות ביניהם מי שימח יותר את הוריו.
בתא המשפחתי, אני ממליצה לשאול את הילדים:
מה הם אוהבים לעשות בבית ביחד אתכם ההורים? ומה הם פחות אוהבים? אל תפחדו מהתשובות שלהם, אל תעלבו, זו המראה שלכם!
תערכו חידון ״מי מכיר אותך יותר ממני?״ מה כל אחד אוהב לאכול? מה מצחיק? מה משמח? מה מוזר? צורת התבטאות. מה הם אוהבים יותר מה פחות?
בסוף החידון הדביקו מדבקה במצח של אחד הילדים עם שם של אחד מבני המשפחה ותנו לו לשאול שאלות: זה בן? בת? גבוהה? נמוך? זו חוייה מצחיקה ומגבשת.
תכינו ארוחה משותפת ותהנו מיום משפחה מגבש ומיוחד. אל תשכחו לשיר לאמא (פעם זה היה רק יום האם) ״אמא יקרה לי …״
ובאווירת הקורנה עטו מסכות ושמרו על ההורים.
יום משפחה שמח!
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים/פנייה ברגשטיין
שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבי,,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.
הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.
כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.
"נִגּוּנֶיךָ אָבִי וְשִׁירַיִךְ אִמִּי, בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים".
