״הָלוֹ, מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ אוֹתִי מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב לִי, שׁוֹמֵעַ אוֹתִי..״ (איפה הילד)
ילד מגיע למוסד חינוכי נסער, בוכה, אף אחד לא מבין מה הסעיר אותו.
במהלך הניסיון לעזור לו, קול בכיו מתגבר, אחד המבוגרים אומר לשני ״עזוב אותו, עד שיירגע״, והשני עונה ״איזה צעקות כאילו מישהו הורג אותו, מפונק!״ וכך ממשיך השיח מעל ראשו של הילד, עד שמגיע איש חינוך נוסף ששואל את הילד: ״אתה צריך טישו? מים? לעזור לך עם התיק?״
באותו רגע הילד מפסיק לבכות מתבונן במי שהציע עזרה ואומר: ״לא תודה,״ ומסביר למה הוא בכה ותוך שניות נרגע.
הילד ביקש שיקשיבו לו, שמישהו יראה את המצוקה שלו ויהיה אמפטי, לא בביקורתיות ולא בחוסר כבוד וסבלנות.
רק אותו מחנך שהיה אמפטי הצליח להביא לידיעת כל מי שהיה בסביבה את סיבת הבכי.
רוב האנשים שאני פוגשת מבקשים דבר מאוד פשוט, שרק יקשיבו להם, שישמעו את דעתם, את רגשותיהם, שיבינו אותם.
אנשים בכל גיל מבקשים לחלוק חוויות, לחלוק גילויים חדשים, לחלוק מידע, רגשות.
גם ילדים (בפרט ילדים) מחפשים את המקום שלהם ורוצים שיקשיבו להם. כל מה שמבקש הילד והמבוגר זה להיות שייך, להיות חלק מקבוצה והבקשה להקשבה מאפשרת הכרות יותר מעמיקה למידע החבוי בתודעת הילד או המבוגרים, זו הזדמנות לשתף זו הזדמנות להכיר.
האם אנחנו מסוגלים באמת להקשיב לילד מתוך הקשבה נקייה?
בלי הסחות? בלי שיפוטיות? בלי ביקורתיות?
כדי שזה אכן יתקיים אנחנו צריכים להתאמן ״בהקשבה נקייה״ לנטרל את ״הרעשים מסביב״, את ״תלאות היום״ האישיות שלנו.
את ההרגלים שלנו, את האוטומט שלנו ולאפשר ללב שלנו להיפתח לנוכח הקושי של העומד מולנו.
מעניין איך באופן טבעי ילדים שרק מתחילים לדבר שואלים המון: למה? למה? הם עסוקים בלחקור את העולם וללמוד אותו, אך לצערי לאור תגובות המבוגרים הם הופכים להיות ילדים שפחות משתפים.
לא פעם נתקלתי בילדים הרוצים לשתף ואין מי שיקשיב להם, המבוגר שמולם לא פנוי להקשבה, הוא טרוד בהמון דברים ועונה לאותו ילד בהתאם, לעיתים ברכות: ״איזה ילד חכם, כל הכבוד״,״אני עסוק אתפנה ואקשיב״, ולעיתים לצערי בגסות, ״אל תבלבל לי את המוח״, ״עוד פעם אתה, די!״ וממשיך: ״הילד הזה לא מפסיק לדבר.״
או ״די עם השטויות שלך אין לי זמן עכשיו״ ועוד תגובות.
בדיוק בגלל התשובות האלה נרשמות בתת מודע של הילדים חוויות לא נעימות, של זלזול וחוסר רצון להקשיב לדבריהם ואותם ילדים הופכים להיות שקטים יותר, מופנמים יותר וחסרי בטחון.
או שאותם ילדים הופכים להיות כמו המבוגר ועונים כך לסובבים אותם ומעגל חוסר ההקשבה גדל.
ימימה אביטל ז״ל אמרה: "הֲזוֹכָה לְהַקְשִׁיב מִתְבָּרֶכֶת בִּנְדִיבוּת גְּדוֹלָה".
ימימה אומרת שהיכולת להקשיב מביאה איתה ברכה ונדיבות גדולה. לכן היא מבקשת לפתוח, את ערוץ הקשב ממקום נקי – לא שיפוטי, ואז לא תהיה פגיעות, כי בזכות ההקשבה הנקייה נזכה לנדיבות גדולה, נזכה להעניק לאחר מטוב לבנו, חכמותינו, ניסיוננו וגם נקבל בחזרה מנדיבות לבו של העומד מולנו.
קֶשֶׁב נָקִי הוּא הַיְּכֹלֶת לִקְלֹט אֶת לִבּוֹ שֶׁל הָאַחֵר מֵעֵבֶר לַמִּלִּים בְּהַפְרָדָה מֵהַפְּגִיעוִת הָאִישִׁית (ימימה אביטל ז״ל).
זו בעצם הזמנה להקשיב לתדר של המילים הנאמרות, מבלי להתעסק באך אני עונה עכשיו?
גם לא להתעסק ברצון להוכיח שאני ״צודקת״, יותר ״חכמה״, זו הזמנה להיות יותר בענווה ולא ביהירות, יותר בקבלת האחר ודעותיו, זו הזמנה להיות יותר סובלניים ופחות שיפוטיים.
זו הזמנה להכיר את העולם הפנימי של האחר תוך כדי מתן כבוד לאחר והכל בזכות ״הקשבה נקייה״ ולא ״הקשבה דרוכה״.
הקשבה המולידה הבנה חדשה, הקשבה הבוראת מציאות מקרבת בין הבריות, והופכת את השיחה לבריאה יותר.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
