שאלה של חינוך – יחד בשיתוף

״אני חוזרת מהעבודה הכיור מלא בכלים, הבית המסודר שהשארתי שינה את פניו, אני לא יכולה יותר, הכל בלגן.״

שמעתי אישה נחמדה משוחחת בנייד (אין לי מושג עם מי, שמעתי אותה בעודה מחכה בתור בקופת חולים).
״כמה אפשר לסבול?״ אמרה האישה בקול חנוק מדמעות. לא רציתי להישיר מבט על מנת שחלילה לא אביך אותה, הכאב שלה היה כנה ואמתי.
הילדה המתוקה שישבה לצידה ליטפה את רגלי האם, ומידי פעם הסתירה את פניה שלא נראה אותה, אך מבטה המבויש של הילדה הנבונה פגש את מבטי.
דמעות האישה זלגו מעצמן כשתיארה את הקושי למאזין/ה מהצד השני של הקו.
הילדה המתוקה עזרה לה לנגב את הדמעות.
זה השלב שדמעות חנקו את גרוני, זה השלב שרציתי לחבק את שתיהן!
היא סיימה את השיחה, חיבקה את בתה, ואמרה: ״קשה להיות אישה, קשה להיות אמא!״
חייכתי אליה וחשבתי לעצמי: ׳יש רגעים ויש רגעים, אני אוהבת להתמקד בדברים היפים והטובים.׳
אני לא יודעת עם מי האישה שוחחה אבל הרבה נשים מרגישות כך. מכיוון שבמקום לשתף את הבעל, את הילדים, בשיחה כנה ואוהבת, אנחנו ״אוגרות״ כאילו עושות ״מבחנים״ ובכל יום מחדש מתאכזבות.
על כן, אפשר לבנות תוכנית חינוכית משותפת עם בן הזוג ולהוות מודל אישי, ערכי, לילדים שלנו המביטים מהצד, רואים הכל ושומעים הכל!
אותה אישה הביטה בי ואמרה: גם לך קשה להיות אמא /אישה נכון?
עניתי לה; ״ולהיות בעל, זה קל?״ שאלתי, צחקתי והוספתי: ״אנחנו כל הזמן עושות להם מבחני פתע, האם מקשיב, לא מקשיב! הרים את הכוס מהשולחן? שטף? ניקה? עשה? כשאמרתי, ״מבחני פתע.״ האישה חייכה ואמרה: ״נכון אני בוחנת אותו." והמשיכה:
"פעם הוא היה שותף, דאג לי,שאל בשלומי? היום כלום!"
עניתי לה: ״המצחיק הוא שאנחנו מבינות מזה ש״הוא כבר לא אוהב אותי". ״נכון!" היא השיבה: "נכון, ככה אני מרגישה, זה קרה גם לך?"
רציתי לענות אבל אז התור שלה הגיע, חייכתי אליה, ואמרתי: "הכי חשוב זה הבריאות ותמשיכי לחייך, בטוחה שהכל יסתדר!"
״תודה״! היא ענתה ונעלמה מאחורי הדלת שנסגרה!
כשיצאתי כבר לא ראיתי אותה.
ימימה אומרת "הַמְּצַפָּה מְצֻפֶּה שֶׁתִּתְאַכְזֵב."
פונים אלי המון נשים/אימהות, בנוגע לתפקידן בבית; תפקיד, ״המנקה, המבשלת, המקפלת, המחנכת״.
תפקיד שלא מעוגן בחוק, תפקיד שלא רשום בשום מקום אבל הפך להיות התפקיד של האישה – האמא.
חלקן אומרות שאין להן בעיה עם התפקיד, הבעיה מתחילה בחוסר הערכה, ההבנה שאהבה משולה לעזרה הדדית, אהבה בנויה על ראיית האחר, על הושטת יד, על חמלה והתחשבות. לא ייתכן שאני כל היום אעבוד והוא יישב. אני שואלת שאלה פשוטה ואמתית האם בקשתן עזרה? התשובה: לא רוצה לבקש! שיתפת? לא רוצה לשתף! אז איך הוא יידע?
״אני אוגרת אוגרת עד שאני מתפוצצת ואז הוא יודע!״
״ואז מה?
״גם הילדים יודעים״ ומה הם מבינים? שקשה לי! שרע לי! שאף אחד לא עוזר לי?
התיאורים כל כך נכונים -רע וקשה ואף אחד לא עוזר או לא שותף. החיים נוחים, אמא רצה ממקום למקום והכל נקי! האמת שאני בטוחה שזה לא נוח לאף אחד, הכל עניין של תפיסה ראשונית. השיחה מעל ראשה של הילדה המתוקה שבוודאי ״רשמה זאת בתת מודע שלה ״ההבנה שלהיות אמא זה קשה, מתסכל וכפוי טובה, נובע מעומס אמתי.
זו הזמנה לראות מה יש מלבד העומס. ימימה מזמינה אותנו לשתף:
״אַתְּ רוֹצָה לְקַבֵּל, אוֹ מִשְׁתַּתֶּפֶת כְּדֵי לְקַבֵּל?"
השאלה האם זה נכון האם ישנה חלוקה מאוד ברורה בין נשים לגברים בנושא הבית או שאפשר לשנות?
אני בטוחה שניתן לשנות, אני יודעת בוודאות שחלוקת תפקידים וסבב במטלות הבית מביא את הילדים לאושר ושמחה למרות שהם לא תמיד שמחים לקחת חלק.
אבל אם אנחנו ההורים נשמש מודל וכל אחד מאתנו ייתן יד, העשייה תהיה חווייתית ומשותפת. למשל הכנת ארוחת ערב משותפת, אחד מכין סלט, אחד חביתה, אחד מניח צלחות, אחד מכין שתייה ואח"כ מנקים ביחד.
קיפול כביסה משותף. שטיפת הרצפה או לטאטא ומי דואג לזריקת האשפה וכו. – לעשות תוכנית שיתופית שכל אחד ירגיש שייך!
להראות לילדים שניתן לפתור קונפליקטים ואי הבנות ביחד, באהבה בדאגה אחד לשני. לבדוק האם הצד השני פנוי היום, וביחד נעזור לו, לא נבקר אותו שהוא לא עוזר, נתמוך נרגיע ,נפרגן ואז ראו איזה פלא, אם יהיה לנו קשה או לא נהיה פנויים כולם יתחשבו גם בנו!
הורים יקרים, למערכת החינוך מגיעים ילדים מעוצבים חלקם מגישים יד לחבר. הם יודעים לחיות בשותפות, הם מבינים ומפענחים קודים חברתיים ותקשורתיים.
להיות בסביבתם זה עונג רצוף. אך ישנם ילדים שקשה להם, רוב הזמן מקטרים: לקחו להם, עשו להם ,לא מבינים אותם.
הילדים הינם המראה שלנו -ההורים, הם צופים בנו ומלקטים תנועות ידיים, אוצר מילים, מצבי רוח, הבעות פנים, התייחסות חיובית או שלילית, שמחת חיים או עצבות, רוגע או כעסים, כבוד לזולת או זלזול.
הם רואים אותנו כשאנחנו קמים, את ההבעות שלנו, ואיך אנחנו מתנהלים אחד מול השני. איך אנחנו משוחחים בנייד ובאילו מילים אנחנו משתמשים, איך אנחנו הולכים לישון שמחים עצובים, כועסים.. במי ובמה אנחנו מאמינים, על מי אנחנו סומכים ועל מי לא.
לשתף בנועם, בשמחה, כשקשה, וכשקל, לדעת להוקיר תודה, להעריך ולהתחשב בצד השני ולמחול, לעצור ,לחשוב ולהמשיך לצעוד ביחד מתוך אהבה, להיות שותפים ונוכחים!

 


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...