שאלה של חינוך – חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה לָקַחַת לִי״ (יָמִימָה)

אחד הילדים בגן רץ מבוהל ממקום למקום כאשר אחד הילדים רץ אחריו.
הצעקות של שני הילדים הרצים מלווים בקולות של חבריהם:
״הוא מרביץ לו״, ״הוא לוקח לו.״
אני מתבוננת בשני המתוקים הרצים ומבקשת מהילד שרצים אחריו לעצור.
להפתעתי הוא עוצר.
"למה אתה צועק מה קרה?" אני שואלת.
״הוא רוצה לקחת לי את המכונית אז אני בורח״.
הילד שרץ אחריו אומר: ״אני לא רוצה את המכונית חשבתי שאתה רוצה שאני ארוץ אחריך.״
הילדים מסביב צועקים: ״הוא רצה להרביץ לו״.
הילד שרץ אחרי חברו אומר: ״אני לא רוצה להרביץ" ובוכה.
אין לי מושג איך הייתה מסתיימת הריצה ואי ההבנה.

אצל ילדים אין לדעת הם מאוד אמוציונליים – גם בינינו, המבוגרים ישנם בעלי נפש של ילד – אמוציונליים, גם הם עסוקים בפרשנות מחלישה.
כמובן שהיה שיח בעניין זה, שיח של הקשבה מבלי לשפוט. הילדים הקשיבו והמשיכו לשחק בהנאה מרובה.

כמה פעמים קרה לנו שהמחשבות שלנו לא תאמו את המציאות?
כמה פעמים היינו עצובים, מבוהלים, כי חשבנו שמישהו רוצה לפגוע בנו או אמר עלינו משהו?

במסגרות החינוכיות אצל ילדים צעירים זה מאוד בולט, ילדים חושבים על חבריהם דברים שלא תמיד תואמים את המציאות, זוהי בעצם פרשנות שגוייה.
המורכבות בסיפור שהילדים מאמינים למחשבות שלהם וחלקם מתקשים ליצור קשרים חברתיים בשל פרשנות מחלישה.
לעומתם, ילדים אשר הפרשנות שלהם לסיטואציות חברתיות באה ממקום בטוח, קל להם יותר להסתדר,
אותם ילדים בעלי בטחון הם המנהיגים של חבריהם.
ניתן לעזור לילדים העצובים בתיווך נכון, המחשבות הטובות מכניסות שמחה ללב העצוב.
״שִׂמְחָה יְכוֹלָה לַחֲזֹר לַלֵּב עָצוּב, וכוחו שֶׁל מַחֲשָׁבָה יָכוֹל לַחֲזֹר לְמַחֲשָׁבָה״ (ימימה).

גם לנו המבוגרים זה קורה, גם אנחנו מאמינים למחשבות המחלישות שלנו. גם אנחנו מספרים לעצמינו סיפור אשלייתי, גם אנחנו עצובים ושמחה יכולה לחזק את כוח המחשבה והפוך כוח המחשבה הטובה מכניס שמחה.
הרעיון הוא לחזק את עצמינו במחשבות טובות תואמות מציאות.
בסופו של דבר אנחנו מודל של הילדים שלנו.


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...