שאלה של חינוך – ״ילד דחוי״

אמא לילד שהיה אצלי בגן, פנתה אלי בכאב ושאלה: ״את זוכרת איזה ילד אהוב הוא היה בגן שלך?
היום לא אוהבים את הילד שלי, הוא מרגיש דחוי, לא אהוב, לועגים לו, פוגעים בו, אני גמורה מזה, אני אבודה, אני לא יודעת מה לעשות?״
אני שומעת את דברי האם רואה ומרגישה את צערה וליבי יוצא אליה. להיות דחוי זו הרגשה נוראית.
הילד היום כבר גדול הוא יודע לדבר ולהביע את התחושות והחוויות שלו.
אני זוכרת אותו כילד חייכן מאושר מוקף בחברים, אני זוכרת את טוב ליבו, את הדאגה לאחר, את היותו ״ממגנט״ והיותו מנהיג חיובי.
חשבתי לעצמי: מה כל זה חלף? אני יודעת בוודאות שהוא בא מבית מאוד ערכי זה לא משהו שחולף, משהו לא הסתדר לי עם התיאורים הקשים של האם.

אחד הדברים שלמדתי במהלך השנים מתוך ניסיון בחינוך ומתוך הלימוד של ימימה זה לשמוע את התדר של המילים, במקרה זה להבין שהאם מזדהה עם הדחייה של בנה, כאשר דחו את הבן שלה, כאילו דחו אותה, היא מתערבבת עם המצוקה של הילד שלה.
אני יכולה להבין, אמא רוצה את הטוב ביותר עבור ילדיה אך יחד עם זאת ההורים הם המבוגרים האחראים לחיזוק נפש הילד שלה מול על סערה שתבוא ויבואו עוד הרבה אילו החיים וכך מתחזקים.
שאלתי אותה כמה זמן זה נמשך? מה הוא אמר לך?
האם ענתה זה לפני כמה ימים, ילדים כתבו לו שהם לא רוצים להיות חברים שלו והוא מאוד נעלב.
אמרתי לו: ״הם מפסידים אותך, אתה מקסים״ אבל יחד עם זאת ראיתי את הכאב שלו הוא ממש בכה, חיבקתי אותו ושוחחנו המון זמן על העניין. שיתפתי אותו שגם לי זה קרה ואיזה כייף לו שיש לו אותי. בסופו של דבר הוא נרגע אבל עכשיו שאני פונה אליו הוא דוחה את הרצון שלי לעזור לו, הוא אומר שהכל בסדר והוא מסתדר לבד, זה ממש קשה לי, אני כל הזמן בוכה.

כששמעתי את האם, אני מודה רווח לי, ראשית זה קרה לפני כמה ימים, חשבתי כבר שנים, מזמן לא נפגשנו. ואני בהחלט סומכת על הילד, הוא הילד יכול להסתדר לבד, זה מקסים וכל כך מבורך.
שאלתי את האם, האם היא סומכת עליו שהוא יסתדר? היא מיד ענתה: ״לא! אני יודעת מה זה, גם לי זה קרה שהייתי בגילו, אי אפשר להסתדר לבד.״

זו בדיוק הנקודה שבה אנחנו כאימהות. שהמהות שלנו היא אימהות= אי של מהות, מתערבבת עם: אי נוחות, אי נעימות, שהילד חווה, חוויה זו מוציאה מאיתנו את כל הפחדים מהעבר ומעלה על נס את ילדותנו שלנו.

זה הזמן לעשות הפרדה בין הילדים שהיינו ומה שחווינו, הכלים שהיו לנו, לבין המקום המכובד ולא הילדי שלי כאמא /כמחנכת כמתוות דרך.
כאשר ישנו ערבוב אין באפשרותי לעזור באמת לילד שלי. אני עסוקה בפצע הפתוח שלי מהעבר ומה הקשר של הפצע שלי למה שהילד דלי חווה כעת בהווה? יש כאן קשר רגשי מעורבב ולא שייך לזמנו. מה שהיה לי בעבר אינו שייך לילד שלי.
ככל שאנחנו נשכנע את עצמינו שהילד חווה חוויה קשה, הנבואה תגשים את עצמה.

זו הזמנה לכל האימהות שמזדהות עם כאבם של הילדים, לקחת בפרופורציה את המסע שהילד עובר ולהבין שזה יחשל אותו, גם אם הוא לכאורה ייחלש מעט, הוא יתחזק. ההתחזקות של הילד תלויה במסרים שאנו נעביר לו.
*אם הוא טעה שיתנצל.
*אם הוא צודק שימצא דרך לשכנע.
*אם הוא מרגיש עצבות שישתף.
*אם הוא מרגיש שנעשה לו עוול שידבר על זה, בנועם ובסלחנות, גם לעצמו וגם לחברים שלו אין צורך להתגונן, להסביר, להוכיח את חבריו.

תפקידינו להקשיב לו, להיות נוכחים אמפתיים ולא ביקורתיים.

האם המקסימה הייתה נבוכה, הקשיבה לדבריי והבינה שאכן התערבבו הזמנים, היא חזרה לילדותה ונתנה טיפים מאוד נוקבים ונחרצים שאינם קשורים לילד שלה לסיטואציה בה הוא נמצא.
היא התערבבה ברגשות של הילד שלה וענתה מתוך מקום מאוד פגוע, אך המציאות מראה שזה אינו המצב בו הילד שלה שרוי כעת.
״אווי מה עשיתי״ אמרה, מזל שנפגשנו ודיברנו ״הייתי בטעות באמת הופכת אותו לילד דחוי עם כל הטיפים שנתתי לו, אני חייבת לרוץ ולתקן, איזה עוול אני יכולה לגרום לילד האהוב שלי אני לא מאמינה.״
״זה קורה לכולנו״ עניתי לה ביושרת לב, אנחנו מרגישות שהתפקיד שלנו זה להציל את הילד שלנו.
אם נסמוך עליו וניתן לו בטחון שהוא יוכל לתקן ולצמוח מהמקום הזה למקומות גבוהים יותר הרי את שלנו באמת עשינו.

הרעיון להאיר לו את הדרך, להקשיב, לתמוך, לחבק ולחבר בין הרגש להגיון, ולא להושיב אותו בוכה על הברכיים שלנו ולבכות אתו.
״אל תרוצי״ אמרתי לה, תני לדברים לשקוע וזכרי רק להקשיב עם מבט חם ואוהב.


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

ימימה-אור וצל

"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – ״לֹא לְהוֹסִיף צֵל בָּאָרֶץ אֶלָּא לְהוֹסִיף אוֹר …"שֶׁהָעָם שָׁקֵט וְחָזָק הַזָּר לֹא נִכְנַס… הַבִּלְבּוּל הוּא זֶה שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הַשְּׁלִילִי" [ימימה אביטל]

ימימה מבקשת: ״לֹא לְהוֹסִיף צֵל בָּאָרֶץ אֶלָּא לְהוֹסִיף אוֹר.״ להבין מה נכון לנו כעם לדאוג ״לערבות הדדית״ לא לשים מכשול,

קרא עוד >