שאלה של חינוך – "מִי מְחַנֵּךְ אֶת מִי?״

פגשתי אמא מדהימה ששיתפה אותי בקשיים שהיא עוברת עם ילדיה, שני ילדים קטנים ומקסימים.
אחד הדברים הבולטים שעלו בשיחה שהיא לא רוצה שהם יבכו ויהיו עצובים לכן היא לא מציבה גבולות.
היא אמרה: ״אין לי גבולות, אני החלטתי שאני מטפלת בכל דבר לגופו של עניין.
חשבתי כאמא צעירה שלא צריך להתווכח על כל דבר ולעשות סיפור, הייתי מסתכלת על אמהות שהיו ניראות לי נוקשות ואמרתי לעצמי, אני לא אהיה כזאת.
היום בדיעבד אני מסתכלת על אותן אמהות ורואה שהדרך שלהן כעת קלה, הילדים שלהן מבינים מה זה לא ומה זה כן.
יש שם גבול מאוד ברור, אין ספק שניתן להבחין שהם ההורים מול הילד.
והמשיכה: ״אני עוברת תקופה מאוד קשה וזה לא נגמר, כל היום אני מתרוצצת, הילדים מנהלים לנו כזוג את החיים וכשאני מנסה לשנות ולהציב גבולות, מתחילות צעקות שאני לא יכולה לסבול. אני אחרי יום עבודה עייפה ואין לי כוח לוויכוחים אז ואני מוותרת, העיקר שיהיה לי קצת שקט.
אבל ביושרת לב, השקט הוא רגעי ואין התקדמות, אני מותשת.
לפעמים אני חושבת להישאר בעבודה עוד, העיקר לא להתמודד עם כל מה שמחכה לי ברגע שאני חוזרת הביתה.
׳אני חייבת לקחת את הילדים לטיפול׳ אמרה ובכתה.״
הקשבתי לאמא וליבי יצא אליה, היה לי חשוב להיות ישרה איתה ואמרתי בכנות, הילד לא זקוק לטיפול ולתיקון. אתם כהורים זקוקים להדרכת הורים וכמה שיותר מהר.
״מה זאת אומרת?״ היא שאלה. אתם זקוקים לכלים כיצד להתמודד עם האתגרים שאתם טיפחתם בטעות.
היא הקשיבה וענתה:״אני מרגישה שאני בסוג של עונש מתמשך אף פעם לא חשבתי שלהיות הורים זה עונש ועכשיו לצערי אני חושבת אחרת.״
נבהלתי מהמשפט ששמעתי ומיד עניתי ״ילדים זה לא עונש, ילדים זה שמחה וברכה.
תודה לאל שהם בריאים בגופם, אבל חשוב לשמור על נפשם ולכן צריך להתוות להם דרך שתעזור להם לגדול ולהפוך לאנשים טובים ושמחים, אנשים יצירתיים עם גמישות מחשבתית ולא לאנשים מתוסכלים.

כרגע אתם ההורים מתוסכלים ובוודאי שגם הילדים.
אתם צריכים שתהיה לכם דרך, כיוון גבולות.
ללא גבולות לא תוכלו לנהל בית המושתת על כבוד ואוירה נעימה.
גבול זה לא עונש, גבול זה ביטחון, זו הבנה עמוקה מה האפשריות שלי ללא פיזור ובלבול. ילד ללא גבולות עסוק בלחפש את הגבול שנותן לו ביטחון.
מניסיון, הצעקות גדלות והתסכול מתעצם והויתורים מחריפים. כמובן שמידי פעם ותלוי מצב, אפשר ונכון להתגמש, אבל חייבת להיות הבנה בסיסית שאתם ההורים ואתם יודעים מה טוב ונכון לילד ולא להיפך.

אתם מחליטים מה מותר ומה אסור ולא הילד, אתם המחנכים ולא להיפך.״
הנשימות של האם היו מאוד כבדות, הלב שלי נקרע, אבל יחד עם זאת, מניסיוני ידעתי שאין דרך אחרת. זה יקח את הזמן שלו אך זה בר תיקון, כמובן תלוי ברצינות של ההורים ועקביות של שניהם יחדיו.
חייבת להיות שפה אחידה של ההורים ולהמשיך באותה שפה במוסד החינוכי כדי שהילד לא יתבלבל יותר ממה שהוא מבולבל כעת.
המטרה לאסוף אותו מחדש למסלול הנכון שיכניס שמחה לליבו ולביתו.

ההורה הוא המודל, הוא המחנך ולא להיפך. האמא הבטיחה לעשות זאת, איחלתי לה בהצלחה ודרכינו נפרדו.
אחרי כמה כמה ימים נקלעתי לשיח של מחנכות המספרות על הקושי שהן עוברות עם הילדים, על הורים שמתרוצצים אחרי ילדים קטנים ״כי הילד לא רוצה״ הן מציינות שלהבנתן העניין הוא היעדר סמכות הורית ופועל יוצא מכך, הילד מנהל את המוסד החינוכי ואת הבית.
הן שיתפו שההורים סיפרו על קושי בהתנהלות בבית: ״הכל בצעקות, ריצות, זריקת דברים, צחוק לא בריא, בעיטות, הבית רגוע רק כשהם ישנים״.
הדבר הכי בולט זה השיח עם הילדים תוך כדי משא ומתן כאשר הילד מתנה את התנאים.

לילד לא ברור באמת מה ההורה רוצה ממנו, ההורה מפגין חולשה למול רצונות הילד והילד הופך להורה. היה שיח מרתק על האתגרים של המחנכות.
במקום לעסוק בנושאים השוטפים של המוסד החינוכי, הן מספרות שהן עסוקות בתיווך של חוקי המוסד החינוכי לילד ללא הצלחה, כאשר מבטם של ילדים אחרים מלווה אותם, הם גם בודקים גבולות ומחפשים פירצה, כל ילד והאישיות שלו.
הן עסוקות גם בלייצר שקט והרמוניה, ללא הצלחה, מכיוון שאין שיתוף פעולה של ההורים. הדבר הכי עצוב שההורים מתלוננים שלא מחנכים להם את הילד.
חייבת לציין שגם אני נתקלתי בזה לא פעם שהורים פנו אלי בכעס כאשר שיקפתי להם מה אני עוברת כגננת בגן ומה הילד חווה. ההורים היו המומים ובמקום לקחת אחריות הפילו את האחריות עלי.

חשוב לי לציין שעד גיל שלוש אישיותו של הילד מתעצבת, זו הזדמנות ללמד אותו שהוא לא משנה מציאות ואם הוא בוחר לבכות הדברים לא ישתנו.
זו הזדמנות ללמד אותו שצעקות וזריקת חפצים לא יועילו ועליו לסדר כל מה שפיזר ואנחנו כהורים וכמחנכים לא עונים לצעקות.
אין צורך לפנות בצעקות אל הילד כדי שיהיה בשקט, אלא מדברים בשקט ומקבלים באופן טבעי שקט.
ימימה אומרת ״אֲפִלּוּ הַקּוֹל יָכוֹל לְהַרְגִּיעַ תִּינוֹק שֶׁבּוֹכָה הַרְבֵּה מְאֹד, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְזַהֶה אִי שֶׁקֶט.״
ילד בכל גיל מזהה אי שקט של אמא ושל ההורה.

ככל שאנחנו נהיה רגועים, הילד יהיה רגוע.
במידה וההורה יודע מה הוא רוצה ראשית מעצמו, ואח”כ מהילד הילד רגוע וההורה גם.
הורה צריך להשמיע את קולו, להיות מודל לילד ואז תיכנס השמחה לבית ולמרות כל אתגרי החינוך יהיה נעים בבית.
דבר נוסף חשוב: ההורים חייבים להיות מתואמים ולא לריב או להתנצח מול הילד, עבור הילד זו עוד פירצה לבלבול וחוסר שקט, והמטרה היא הכנסת שפה אחידה נעימה וברורה למען עתידו הטוב של הילד, כילד שמח ולא כילד מבולבל .


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...