"חֲשִׁיבָה הַכָּרָתִית" לִמּוּדֵי יָמִימָה – לִהְיוֹת לֹא מִשְׁתַּנָּה עֲבוּר עָלֶה נִדָּף [ימימה אביטל]

״אני עובדת כאחות בבית חולים, נותנת את נשמתי, אני מגיעה לעבודה ביודעין שאני עוסקת בעבודת קודש.
העיניים של המטופלים המבקשים תשובה למצב בריאותם מרגש אותי עד דמעות, כל פעם מחדש.
המילים, השאלות והבקשות.
אני עושה כמיטב יכולתי להיות עבורם מגדל אור, יחד עם זאת אני מרגישה לא מוערכת מול מטופלים מסויימים שאותם אני מבינה, זה לא אישי מולי, זה בא מתוך הכאב וחוסר האונים שלהם.
בכל אופן מדובר באנשים בהחלמה או לחילופין עדיין חולים.
אך מול המערכת זה כואב לי, אני חרוצה ואחראית עושה מלאכתי נאמנה מתוך מוסר ואנושיות.
בזכות הלימוד אני עושה הכל כדי לא להשתנות ולהישאר נאמנה לעצמי, כי אחרת אהיה כמו ״עָלֶה נִדָּף״ אתרחק מעצמי ואחטא לעבודת הקודש שאני כל כך אוהבת.״

חשוב לזכור – שאנחנו בני אדם חברותיים הזקוקים: לחיזוקים, לפירגונים והערכה, זה חלק טבעי בקשרים חברתיים אחרת היינו אנשים בודדים.
יחד עם זאת כשאני על מקומי-במקום הטבעי לי, הטוב המאמין שאני עושה מלאכתי נכונה, אין לי צורך במחמאות ואישורים כל הזמן.
תודות ללימוד אני מחזקת את המערכת הפנימית שלי.

ימימה אומרת שהילדה שבתוכי צועדת איתי יד ביד לב אל לב. כילדה היא תלויה בתגובות של החוץ, הורים, אחים, משפחה, חברים, קולגות בעבודה…
כאשר אני מאפשרת לילדה הזקוקה למחמאות כל הזמן להוביל אותי, אז העיניים נשואות החוצה לאישור וקבלה, בבחינה מסוימת של "עָלֶה נִדָּף"- אני מגיבה לפי הרוחות בחוץ, אם אוהבים ונותנים לי אישור אז טוב לי, אם אין לי אישור אז לא טוב לי.

השאלה הנשאלת בלימוד, האם התלות בחוץ משתלמת לי?
האם החוץ יכול להכניס שמחה לחיי או לחילופין להוציא את השמחה?
ביושרת לב, הרי ההנאה שמקבלים ממחיאות כפיים נעימה ואין עוררין בעניין, אך האם זה באמת מקיים אותי? האם זה ממלא אותי מבפנים? האם זה מגדיל את החופש שלי? את העצמאיות שלי?
ומה כן? מה באמת מחבר אותי לתחושת קיום חופשי?

◆ את כל התשובות תקבלו בלימוד משנה חיים, מוזמנות להצטרף.

ריקי לוי
.M.A בחינוך