>״הייתי חייבת לענות, מה אני אשתוק? ״
>״הייתי חייבת להוכיח שאני צודקת!״
>״הייתי חייבת להצטדק שלא יחשבו שאני כזאת.״
>״לא יכולתי להתאפק אז אמרתי מה שאמרתי ואח”כ כל כך הצטערתי.״
>״אני לא שותקת, כשמשהו מפריע לי אני עונה.״
>״אף אחד לא ידבר אלי ככה ומי שכן מיד יתחרט.״
אלו משפטים שעלו בשיעורים, אותם ליקטתי.
בטוחה שכל אחד ימצא משפט שהוא מתחבר אליו, שעונה בדיוק לתחושה האובייקטיבית מול אתגר מסויים בחיים.
ימימה מבקשת מאיתנו רגע לפני שאנחנו עונות, רגע לפני שהכעס משתלט, לעצור את המילים, כי למילים יש כוח עצום הם יכולים לבנות או להרוס.
עצירת המילים = שתיקה.
זו אינה חולשה זו עוצמה מאוד גדולה, זו הזמנה לנוח ממחשבות מיותרות, זו הזמנה לסדר את המחשבות, זו הזמנה להקשבה נקייה, זו הזמנה לפתוח את הלב . ״פֶּה שׁוֹתֵק הוֹמֶה חַיִּים״
וכאשר הלב שותק תיכנס השמחה = ״הוֹמֶה חַיִּים״.
יהיה בי ״חַיּוּת ״- רצון עז לעשות טוב,לקבל בחמלה ובהבנה את מי שמולי עם המשגים שלו, שכרגע נחשפתי למופע חיצוני של אותו אדם שמולי.
אבל פנימה ישנו אדם הזקוק להקשבה, לחום, לחיבוק, למחילה.
זה יכול להיות הורה, בן זוג, ילד, קולגה בעבודה, חבר, שכן/נה.
ימימה מבקשת, לא להיות במקום שהילד/ ה שבתוכנו מוביל/ה אותנו = האגו הוא המוביל.
נסו לחשוב כמה פעמים חבר/ה שיתפו אתכם שהבן זוג שלהם עשה כך או אחרת ונאמר לכם "מָה כָּל זֶה שָׁוֶה לִי?״ במקום רק להקשיב הרגשתם כל כך חשובים שהזדהתם במצוקה, בעלבון, שנתתם עצה מרחיקה במקום מקרבת, עצה שהעמיקה את הכאב.
במגילת אסתר המן אמר לזרש האישה שאיתו:
״וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי-יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.״
״אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי.״ כלום לא שוה להמן, הוא חייב לפגוע, ולהרחיק את מרדכי היהודי.
זרש אישתו כל כך אוהבת אותו, היא מתערבבת במצוקה שלו ומציעה, לתלות את מרדכי.
זו דוגמא לדיבור מיותר לעצה שניתנה בעת סערה רגשית ללא מחשבה עמוקה. וסופו של המן ידוע!
תנסו להיזכר מתי בפעם האחרונה שתקתם מול סערה של מישהו ואיזו שמחה זה הכניס לחייכם?
חג פורים שמח
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
