בת 22, מתגוררת במושב גבע כרמל.
יעל אמנם צעירה אך צברה ניסיון רב בתחום אומנויות הבמה, המשחק, הבימוי, הצילום.
יעל מספרת: "עם הנשימה הראשונה שלי בעולם, נולדה גם אהבתי לאומנות, תשוקתי ליצירה והרצון לגעת בלבבות של אנשים ולחולל שינוי."
מתי גילית את הזיקה לתחום אומנויות הבמה?
נחשפתי לראשונה לתיאטרון בבית הספר התיכון, הריאלי העברי בחיפה. נשלחנו לפסטיבל הנוער הארצי לתיאטרון בבת-ים וזכיתי שם מתוך אלפי הנערים והנערות בפרס 'שחקנית ארצית מצטיינת של נוער'.
כשהופעתי שם, על הבמה, בהצגה שביימתי ושיחקתי בה, חוויתי תחושת 'היי' שמיימית שחדרה לי לוורידים ונשארה שם, ואז הבנתי, שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים.
זו הייתה הטעימה הראשונה שלי מעולם האומנות, מאז הספקתי לפתוח עסק של צילום, הפקה ובימוי באמצעותו עזרתי לאנשים דרך האומנות שלי לשפר את העסק שלהם, או את האני הפנימי שלהם, זה היה עוצמתי! העסקתי אנשי מקצוע רבים, צלמים, עורכים, דוגמנים, מאפרות ומלבישים, ליהקתי שחקנים ויצרתי סרטוני פרסומת רבים לעסקים.
בנוסף אנשים עם סיפורים מרגשים עשו אצלי 'בוק סיפור' והתחלתי לארגן ימי צילום טיפוליים, ביניהם אישה עם ויטיליגו, חולת סרטן, אדם שאיבד את רגלו, אישה שעברה התעללות רגשית.
דבר נוסף שלא כולם יודעים עליי הוא שבשנה שעברה נהייתי מפורסמת בקרב הילדים בטיקטוק, פתחתי עמוד טיקטוק ושם העלתי סרטוני פארודיה על הדור של היום, היו עוצרים אותי ברחוב ומבקשים ממני סלפי, הבנתי שיש לי השפעה והחלטתי למנף אותה לטובה. פרסמתי בעמוד שלי תמונה שבה אני חסרת ביטחון עם אוזניים חשופות ובעקבותיי גם עשרות ילדות השתתפו, הרגשתי שליחות.
כל כך קשה להיות נערה מתבגרת היום, העולם מלא בפילטרים ופוטושופ, איך אפשר לבנות ביטחון ככה בתור נערה?! אחד החלומות שלי הוא לעזור להן, לתת להן דוגמא ולעזור להן לאהוב את עצמן, לכל נערה מגיע את זה.
עם כל העשייה המבורכת שהייתה לי, הרגשתי שמשהו חסר, זה היה התיאטרון. לא ראיתי עולם בו אני לא מגשימה את החלום שלי לרדוף אחרי ה'היי השמיימי' שחדר לי אז לוורידים, על במת התיאטרון בגיל 18.
נבחנתי לבית הספר למשחק הכי טוב בארץ, התקבלתי, סגרתי את העסק, עברתי לתל אביב והתחלתי ללמוד. זאת הייתה אחת השנים הקשות בחיי, חוויתי שם מיני חרם. הייתי מגיעה כל לילה לדירה שלי ובוכה. ולא שיתפתי, לא רציתי להדאיג אף אחד.
אז אומנות לא עשיתי שם, נלחמתי עד שכבר לא יכולתי, אבל לבסוף נשברתי ועזבתי בסוף השנה.
מהי האג'נדה שמלווה אותך ביום יום?
חזרתי למושב לפני שלושה חודשים, לחיבוק החם של המשפחה והחברים, לכלבות שלי ולשבעת החתולים שמעניקים לי אהבת חינם.
חשבתי שיקח לי הרבה יותר זמן להתחדש, אולי זה הירוק של חוף כרמל אבל האומנות חזרה לחיכי והיא בוערת בי יותר מתמיד, התחלתי להגיש אודישנים בעצמי והתקבלתי להצגה שמעסיקה אותי בחודש האחרון הרבה, חזרתי לצלם ובחודש הקרוב אני מתחילה ללמוד קולנוע מעשי, לביים, לכתוב ולערוך. האג'נדה שמלווה אותי היום היא שאם לא אבנה לעצמי את הבמה, אני אשב לנצח בין הכיסאות שבאולם. ואני מתכוונת ליצור לעצמי את הפלטפורמות האומנותיות.
מהם הטיפים שלך למי שמתעסק בתחום?
אני מאמינה שאם אתה מוכשר במשהו, ועושה אותו הכי טוב, הכסף יגיע. ואני מזכירה שחוויתי את זה על בשרי בגיל מאוד צעיר. אני מאמינה בעצמי.
לכל בן אדם יש יעוד בעולם הזה, זאת הסיבה שכל אחד מוכשר ונמשך לתחום אחר. ברגע שהבן אדם מוצא את הדבר הספציפי הזה ועולה על הגל היחודי שלו, אלוהים או היקום או מה שתבחרו, מתגמל אותו. וזה יכול לקרות בגיל 30, בגיל 13 או בגיל 70. מתישהו האסימון יורד וזה מרגיע, ובו זמנית ממלא את הגוף באנרגיות של שפע ועשייה.
אני יודעת שלבחור לעסוק באומנות זו מתנה וקללה לפעמים אני לא מצליחה להירדם מרוב התרגשות, יש לילות שמגיעים אלי המון רעיונות, גם בחלומות. לסרטים, להצגות, לשירים, לתמונות. אני קמה וכותבת, לפעמים עד הבוקר.
אני מודעת לזה שאני הולכת לקבל הרבה 'לא' בחיים ושהסיכון גבוה והתחרות אינסופית, בחרתי לעצמי דרך לא קלה, או אולי בעצם זו הדרך שבחרה אותי, אני פוסעת אל הלא נודע, מצוידת בערכים שרכשתי בבית והמון אמונה.
העצה שלי לכל אלו שקיבלו את מתנת וקללת האומנות, להבין ויפה שעה אחת קודם שאין איך להיפטר ממנה! תאמצו אותה לחיים וככל שתחבקו אותה יותר, כך היא תניב תוצרים מדהימים! תתנו לנשמה שלכם לצאת החוצה, תזמינו קהל לבקר בתוכה, היא מוזאון שאין לו העתק!
