המדור של לימור – ט״ו בשבט שלנו

נטורופתיה והחיים עצמם

האם דמיינתם חגיגיות כמושה ובלתי מורגשת כפי שמרגישים לקראת ט״ו בשבט השנה?

גם בימים כתיקונם אני לא כזה מדלגת לי בטבע ושותלת שתילים רכים, מרימה כפותי השמיימה ונושאת תפילה חרישית לשלומם… לא.
אני רומניה פרקטית שמגיעה לטבע כשצמח המרפא המסויים נגמר לי ואני חייבת למלא את החסר. יש לי דיון ארוך שנים עם חברי ההרבליסטים על גישתי השונה משל אלה הרזים, עוטי סנדלי שורש ורוחניות אמיתית נודפת מהם אל מרחוק.
לעיתים נדירות, גם אני מרגישה את הודו של הטבע. מתפעמת וכל המילים האלה.
אבל בדרך כלל, אני עוטה כפכפים, לא משנה אם קיץ או חורף, לא לומדת לקח ולרוב ננעץ לו קוץ מרושע בכף רגלי שמגביל מאד את תנועתי בהמשך המסע…
קוטפת את מה שאני צריכה, זוכרת לומר לצמח תודה ועפה מהמקומות הנטושים בהם אני מלקטת, כמו טיל חומוס.
אבל הפלא קורה בבקבוקים החומים הכהים.
לאחר תהליכים שונים (כל צמח לפי מה שמתאים לו) וחודש וחצי עד חודשיים של מיצוי, נסחט הקסם אל הבקבוקים החומים שממתינים לשילוב בפורמולה המתאימה למטופל ולמצבו.
האמת היא שכאשר למדתי שנה א׳ בצמחי מרפא הייתי כל כך חלשה בחומר ולא מתעניינת, תחת הכותרת: מי הולך להתעסק עם הטירוף הזה??
ואז לאט לאט, התחלתי בקטנה להכין בעצמי, לתת למשפחה, לחברים והתגובות היו שונאות ואוהבות בו״ז.
שונאות כי הטעם – די זוועתי ואוהבות כי פתאום ראינו תוצאות די מהירות, ללא תופעות לוואי. הפלא הוא שבפורמולה אחת אני יכולה גם ללחלח וגם לייבש, גם להניע וגם לייצב… טירוף.
ואז סיימתי את הלימודים והתחלתי להתמקצע בצמחים ושמנים ותאמינו לי, כמעט אין תופעה שאי אפשר לשפר / לרפא באמצעות צמחי מרפא!
ולחשוב שאני עירונית סאחית שונאת טבע חול ואבק מטבעה…
המצויינות היחידה שלי בתחום בילדות היה חידון צמחים בו זכיתי במקום הראשון באחד מהט״ו בשבטים וזאת רק בגלל שאימי אימנה אותי מדי בוקר בדרכנו המשותפת, היא לבית הספר בו לימדה (אהוד) ואני לבית ספרי שלי, מה הוא כל צמח שנקרה בדרכנו… הקזוארינה כיכבה…
ואז התחתנתי עם מושבניק. בן המושבה יסוד המעלה. בביקור הראשון שלי שם הוכיתי בתדהמה לגבי מה גדל איפה.
והעבודה והחיבור והתוצאות הפכו אותי לאוהבת צמחים פרקטית לפעמים גם רומנטית.
והנה חיבור מעניין בין זכרון יעקב ויסוד המעלה.
טכס הנטיעות הראשון בארץ התקיים בשנת 1884 שבו אנשי יסוד המעלה יצאו ושתלו 1500 עצי פרי: אתרוגים, עצי תות, רימונים, תאנים וזיתים.
הסלוגן שליווה את האירוע היה:כי האדם עץ השדה הוא, חברה אחת וזה בלא זה – אין להם חיים טובים.
בשנת 1890, יצא המורה והסופר הרב זאב יעב״ץ עם תלמידיו בבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית וכך הושרש המנהג לנטוע שתילים בט״ו בשבט בכל הארץ.
הסיפור שיחתום את הטור הוא על נכדתנו מיקה. מיקה בת שנה וחצי. אהובה ומקסימה באמת. כשהרגישה לא טוב לאחרונה, הכנתי עבורה סירופ מותאם.
לשאלתי האם נטלה אותו סיפרה לי נעה שמיקה צעקה כשהתקרבה אליה הכפית עם הסירופ: ׳מגיל מגיל׳ (מגעיל…)
סיכמתי עם נעה שבפעם הבאה בה ניפגש אנסה להסביר לה וכך היה. באחד מפרצי הסגרים בהם אנו נתונים, הגענו לביקור ואז בגן שעשועים כשהיינו שתינו ביחידות לקחתי אותה על הידיים והתחלתי לספר לה שאני הולכת לי ביער ובוחרת עצים וצמחים שיכולים לעזור למיקה ואז אני קוטפת ומבשלת מהם סירופ למיקה. זהו.
כעבור שלושה ימים ווצאפ:
נעה: (וכך הופיע על הצג), מיקה ביקשה עכשיו סירופ, טאטא לימור והסכימה לטעום 
חשבתי שאני מתה על המקום.
דמעות הציפו את עיני ופרצתי בבכי.
ואז לתגבור ההתרגשות והבכי:
נעה: מיקה אמרה עכשיו: טאטא לימור בוא.
אז פיתחו את השער פיתחוהו רחב
אני רוצה לנסוע ולבקר את מיקה אהובתי ♥