המושבה המקורית בנימינה, חגגה השבוע 100 שנים להקמתה, ואף שרבים מתוך יותר מ-15,600 תושביה, חדשים שזה מקרוב באו למצוא בה פינת-חמד נדירה, נראה כי הידיעה אודות יום-ההולדת ההיסטורי, גרם גם להם סוג של התרגשות.
חוקרי העתים כבר קבעו כי נמצאו באזור שרידי התיישבות מהתקופה הביזנטית ומהברונזה התיכונה, בשטח עליו הוקמה לימים בנימינה, אף שמדובר בממצאים שלא השפיעו על עתידה של המושבה לעתיד לבוא. בנימינה נודעה לרבים וטובים, בזכות תחנת-הרכבת הנמצאת בטבור המושבה, ואשר נקראה על-שם הברון אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה-רוטשילד, זמן רב עוד טרם הוקמה המושבה. היא נפתחה לנוסעים ולסחורות ב-11 ביולי 1921, כתחנה בקו חיפה-קנטרה (שבמצרים), שהופעל בימי המנדט, בשטחה של תחנת הרכבת-הצבאית לשעבר 'קיסריה'. תחילה נשא המקום את השם 'תל בנימין' ורק בשנת 1923 היה ל'בנימינה'.
בנימינה נוסדה על-ידי בנים של עולי העלייה-הראשונה ממושבות האזור ובהן זכרון-יעקב וגבעת-עדה ('מראח'). משוחררי 'הגדוד העברי' ועולי העלייה-השלישית, התיישבו בה בשנת 1922. טקס חנוכת המושבה החדשה, על אדמות שנרכשו על-ידי פיק"א, התקיים בט"ו בשבט תרפ"ג. לימים הצטרפו אליהם אנשי 'נחלת ז'בוטינסקי', קבוצת ה'קליפורנים', שהתמחו במשק-החלב, והקבוצה 'ההולנדית', שחבריה עסקו בגן-הירק. העיסוק העיקרי של איכרי המושבה בתחילת דרכה, התמקד בנטיעת פרדסים ובגידול צמחי היסמין, להגשמת חלומו של הברון, ליצירת תעשיית בשמים באזור, ובמקביל נמצאו גם מי שעסקו בפלחה.
בין חלוצי בנימינה נמצאו גם מתיישבי 'שוני' ומתיישבים מזכרון-יעקב, שקיבלו אדמות מהוריהם בבורג', ושעיבדו אותן קודם לכן. בתחילה נימנו במושבה 33 יחידות משקיות, כשלכל מתיישב הוקצו 100 דונם, ובהם כ-20 דונמים מושקים. מאוחר יותר, אחרי מלחמת-העולם הראשונה, טענו איכרים מזכרון-יעקב, כי מגיעה להם הזכות להתיישב ב'שוני' ולקבל את אדמותיה, אולם למגינת ליבם, החליטו פקידי יק"א אחרת, ובספטמבר 1919 , הוחלט שאין להחכיר את אדמות 'שוני', אלא לעבדם על-חשבון הברון ולהקים קבוצה של 30 'צעירים מוכשרים' לגרעין התיישבות במקום.
המאבק על אדמות הבורג'
אחרי מלחמת-העולם הראשונה, חידש הברון רוטשילד את פעילותו ההתיישבותית תחת השם יק"א. פקידות הברון שאפה להגדיל את שטחה של זכרון-יעקב, אחרי שכבר בשנת 1890 נרכשו אדמות אום אל-תות, אום אל-ג'מל (בת שלמה) ושפיה, אך המאמצים לכיוון דרום לא עלו יפה, עד השנים 1900-1912 , במהלכן נרכשו אדמות הדרום של 'זרקניה' (זרעוניה), אום אל-עאלק, בורג' וברייקי, שהיו בבעלות יורשי אסד פשה, מושל חיפה בזמנו, כמאל פשה, שר תורכי ואחיו של אסד, וכן יורשי סלים חורי, ערבי-נוצרי עשיר מחיפה. במקביל נרכשו לכיוון מזרח אדמות הכפר מראח' וסידניאני , כך שכל עמק זרקא (התנינים) עבר לידיים יהודיות ועד שנת 1903 נרכשו 5430 דונמים של אדמת הבורג', אשר חולקה לאיכרים מזכרון-יעקב שחסרו אדמת פלחה.
לימים התברר כי הזיכרון ההיסטורי הזה, עבר מדור לדור וחלוצי בנימינה, לא ראו בעין יפה את 'השתלטות' האיכרים מזכרון-יעקב, על חלק מאדמותיהם בבורג', מה שלא תרם ליחסי קרבה בין שני היישובים לאורך שנים ארוכות. האיכרים מזכרון-יעקב, יצאו לעבודה באדמות הבורג' שקיבלו, בתחילת כל שבוע וחזרו לביתם בסוף השבוע, ובדרכם נאלצו להתמודד עם האפנדי של 'שוני', על המעבר בגשר-זרקא, אחרי שבמשך כל השבוע לנו בח'אן הגדול שבבורג'.
פקידי הברון דאגו לצרף למייסדים גם משפחות מיוצאי גאורגיה, לסייע בחקלאות ובעיקר בתעשיית הבשמים, ובמקביל הגיעו גם קבוצות עבודה של 'מנורה' , מטעם תנועת בית"ר, בהנהגת גרשון שץ, לעבודה ביבוש ביצות 'כבארה'. הקבוצות השונות שהתרכזו בבנימינה, עברו תחילה בחוות ההכשרה למתיישבים בעתיד, שהרי לא לכולם היה רקע בעבודה חקלאית לסוגיה השונים.
בין ראשוני ומייסדי בנימינה נמצאו גם: נטי וויקטור קלנר ,צבי ושושנה בר-סבר, משה קאופשטיין, אילזה ורחביה אלטשולר, שפרה צמירובסקי, יוסף וחנה שוחט, גולד שמעון, ראובן-יוסף פיקוביץ (אביו של יגאל אלון), מרדכי פיקוביץ (אלון) ורעייתו נעמי, טילה קלימנטובסקי, חנה ויוסף בוים ועוד.
בשנת 1928 הוקם במושבה בית-הכנסת על-שם הברון וכ-4 שנים מאוחר יותר, בשנת 1932 החלה לפעול המחצבה, שנועדה לספק חצץ לסלילת כבישים באזור ומאז שנת 1934 , נוהלה למשך 80 השנים הבאות, על-ידי 'סולל בונה' והעניקה מקור פרנסה לרבים מתושבי בנימינה והסביבה.
במקביל הוקמו במושבה מחלבה, מפעל-המים 'עין בנימין' וגם אגודת ביטוח-הבקר 'שומרוניה'. מגדל-המים של המושבה, היה בשנת 1938 לתחנת-נוטרים ובשנת 1940 הקימו הבריטים את מחנה-101, על אם-הדרך לזכרון-יעקב, לא הרחק מתחנת-הרכבת. המחנה פונה בשנת 1948 והפך להיות 'מעברת בנימינה', שקלטה עולים-חדשים שהתגוררו בה במשך תקופות שונות, עד מציאת מקומות מגורים במושבה ומחוצה לה.
בשנת 1952 הקים יוסף צבי זלצר, עולה חדש מהונגריה ויינן במקצועו, את יקב 'אליעז' , שנחשב בשנות ה-60 ליקב השני בגודלו בארץ.
האיחוד עם גבעת-עדה
לימים יצא שמה של בנימינה, כמקום מגוריהם של מפורסמים, כגון אהוד מנור וזאב בוים ז"ל וראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. העובדה לפיה חלק ממייסדי בנימינה הגיע מזכרון-יעקב, יצרה אמנם קשרי-דם בין משפחות בשני היישובים, אבל אנשי בנימינה סירבו לאורך כל השנים, להכיר במה שכינו 'העליונות של הזיכרונים' ושמרו בקנאות על האופי המיוחד של מושבתם.
בשנת 2003 נרשם האיחוד עם גבעת-עדה, שנקראה על-שם אדלהייד (עדה) רוטשילד, אשת הברון בנימין דה-רוטשילד, והוקמה בשנת 1903 על-ידי 8 משפחות ובהן 4 מבני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר. שמו הקודם של היישוב היה 'מראח' ('מנוחה' בתרגום חופשי מערבית) והוא נאבק במשך שנים עם הבדידות שנכפתה על יושביו, מחמת המרחקים בינו לבין בנימינה וזכרון-יעקב, ועם העובדה שנתון היה מרבית הזמן להתקפות והתנכלויות מצד פורעים ערבים מהסביבה.
בראשית שנת 1903, חולקו אדמות מראח' בין איכרי זכרון-יעקב, מדובר היה ב-34 איכרים, שעסקו בחריש הרחק מזכרון-יעקב ונאלצו לחיות בתנאים ירודים וקשים, ב'חושות' רעועות ואף לסבול מהתנכלות קבועה של חיילים עות'מנים, נוכח הסתה של פלחים ערבים נגדם. האיכרים אמרו נואש, עזבו את המקום וחזרו לזכרון-יעקב, ורק לאחר שהוסדרו מחדש העניינים, שבו לאדמות מראח'. אלא שאז נתקלו שוב במכשול חדש בדמותו של סלים חורי, ערבי-נוצרי מחיפה, שלא אפשר להם לעבור בשטחי אדמותיו ולנצל דרך-קיצור לזכרון-יעקב, מה שהפך את המסע למושבה ארוך ומייגע, וזאת בנוסף לכך שהאיכרים סבלו מחרפת רעב, ממחסור במים ותרופות. נציגים מזכרון-יעקב דאגו להגיע לסלים חורי ולשכנע אותו באמצעות 'מתנות' יקרות, להסכים לפתוח לאיכרים את דרך-הקיצור שעברה בשטחו, ולאחר שהסכים חזרו האנשים למראח' ובשנת 1904 החלו להקים את האורוות והמבנים למגוריהם.
גבעת-עדה הייתה למעשה אי-בודד, בשטח שנשלט רובו ככולו על-ידי כנופיות ערביות ושילם על כך מחיר יקר, במיוחד במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.
בחודש יוני 1920 נרצח בנימין קרופיק על-ידי ערבים, אירוע שגרם זעזוע עמוק בסביבה כולה, וכאשר נראה היה כי נוכח הזמן שעבר נרגעו הרוחות, הגיעו בשנת 1938 פורעים ערבים לגבעת-עדה, חטפו שלושה נערים ובהם יצחק קרופיק, דוד אוורבוך ודוד פרנק והוציאו אותם להורג. זמן קצר לאחר מכן, בחודש יולי 1938, פרצו שוב ערבים ליישוב והרגו את נעמי גולדברג, שבנותיה ניצלו בנס מגורל דומה, וכן את שמעון מרגלית ואת הנוטר יצחק קומורניק. מעשי הרצח הללו, ערערו את ביטחונם של תושבי גבעת-עדה, אולם למרות הכל, החליטו להישאר במושבה ולא לנטוש אותה, גם נוכח מחיר הדמים ששילמו.
במהלך שנת תרצ"ח איבדה גבעת-עדה 7 מבניה, שנהרגו על-ידי פורעים ערבים, אך עם הקמת המדינה, חל המפנה המיוחל, ובשנת 1949 הוכרזה מועצה-מקומית. במהלך השנים הבאות, התנהלה גבעת-עדה כיישוב עצמאי, שהתקיים תחת צילה של בנימינה. האיחוד בין שתי המושבות, הוסיף לבנימינה כ-2600 תושבים ויש אומרים כי המהלך הזה סייע אולי למושבה הקטנה, בכל הקשור להתנהלותה הכלכלית והבירוקרטית, אבל בשל כך איבדה גבעת-עדה את זהותה.
בנימינה/גבעת-עדה, שינתה פניה ללא הכר והפכה להיות משאת נפשם של רבים ממרכז הארץ, גם הודות למיקומה הנוח, אבל במיוחד נוכח העובדה לפיה אחרי 100 שנים, היא מצטיירת כהבטחה הגדולה של האזור כולו בעתיד.
