שמעון שגיא
נולד בכפר סבא בשנת 1949, בנערותו התחנך בפנימיית כדורי ובצבא שירת בסיירת אגוז. בשנת 1971 התחתן עם שרה ונולדו להם 4 ילדים. למושבה זכרון יעקב,לשכונת "נווה רמז", עברו בשנת 1987. בין השנים 1992 ועד 2016 הוציא לאור וערך את עיתון "הגפן", שאותו ייסד מוריס דוד בר יוסף בשנת 1979.
שמעון היה אדם מיוחד במינו. אדם של אידיאלים וערכים, בעל מוסר מאוד גבוה ורודף אמת וצדק.
מאות תגובות הגיעו למערכת "גפן מגזין המושבות" לאחר פרסום הידיעה על לכתו.
צער כבד והוקרה לאדם מיוחד על האדם שהיה ועל פועלו. שמעון היה אדם של עשייה ללא לאות, פעל למען הציבור וחתר להוצאת האמת לאור, אהב כל אדם וכיבד כל אדם באשר הוא. יהי זכרו נוכח וברוך
מעין שגיא, בן
אבא, הצבת לעצמך סטנדרטים גבוהים
אם היית במקרה אדם בצרה, נניח אחד שהסתבך על לא עוול בכפו עם ראשויות החוק וחייך הפכו לאומללים, היית רוצה מאוד לפגוש את שמעון שגיא. הוא היה מקשיב לך, מזמין אותך לביתו, שומע את סיפורך, עושה טלפונים, נפגש עם אנשים, מברר ופועל, מפרסם את הנעשה וממשיך במעקב אחרי סיפורך, עד הגיעך לחוף מבטחים.
אבא, הצבת לעצמך סטנדרטים גבוהים. סטנדרטים שלא קל לעמוד בהם ובאמת לפעמים גם נכשלת. אך לפעמים גם הצלחת לחלץ אנשים מצרה גדולה. מעולם לא חיפשת את התודה.
אם במקרה הייתם ספר או ספרית ואולי חקלאי, סוכן נדל"ן, רופאה, פוליטיקאית, מורה, מוכר בקיוסק, אורתודנט או טבחית, היית רוצה מאוד לפגוש את שמעון שגיא. הוא היה מקשיב לך, מזמין אותך לביתו, שומע את סיפורך, לא חייב בבית, אפשר גם על הדרך.
כן, ללכת עם אבא שלי ברחוב כילד יכול היה לפעמים להיות סיוט, כל עובר אורח היה עילה לשיחה ארוכה ומתגלגלת.
אבא, אהבת בני אדם, נתת בהם את אמונך, והתמסרת לחוויה האנושית באופן טוטאלי. לא פעם נכווית, אך לא הייתה לך ברירה. החלטת לסמוך על אנשים כי אחרת מה הטעם?
היית נאיבי, בגיל 43 החלטת להתחיל לערוך ולכתוב עיתון שמרכזו במושבה בת חמשת אלפים תושבים ולהתפרנס מכך, כל צופה מהצד יגיד אבסורד. אבל אתה מצאת את הגביע הקדוש ובמשך עשרים וארבע שנים יחד עם אמא הקמתם מפעל חיים שעיצב קהילה. כילד בן 8 אני זוכר חבורה של אנשים עומלים לתוך הלילה יחד ליד שולחן אור ומדביקים גזרי נייר זה לזה לכדי עיתון, כולם הפכו בני בית וחברי נפש. יחד איתך ועם אמא יצרתם יחד במה ציבורית, בטוחה ומכילה שדגלה בעקרונות של צדק וכבוד הדדי, מוקד עליה לרגל לתושבי הסביבה. לא הייתה לכם ברירה.
עבדתם קשה יחד, חגגם את החיים והבמה שיצרתם גדלה והתעצמה והשפיעה על עשרות אלפי אנשים. צעדתם יחד חמישים ואחת שנים שלובים זה בזו.
זה נכון, ההורות לילדים לא ישבה לך כמו כפפה על היד, לא תמיד היה לך קל להתמודד עם הדרישות של ילדים ופעוטות, או נערים ונערות, לא היית חף ממגרעות. אבל שאפת להנחיל לנו ערכים של חופש ושמחה, צדק, הגינות ושוויון.
אהבת לצאת אל הלא נודע, להרפתקאות יחד עם אמא, נוסעים בטרנטה משומשת, לפעמים נתקעים בשביל בשדות על גבעה ומחכים שעות לרכב של חברת הביטוח שיחלץ אתכם, מסבירים לו לפנות שמאלה ליד העץ הגדול ולפעמים מכירים מכרים חדשים וטובים, חברים לחיים. זוג צעיר והרפתקן.
למדתי ממך שלמצוא בת זוג טובה זו מישהי שיש לי תמיד על מה לדבר איתה.
השנה האחרונה הייתה קשה לך ולאמא והביאה אתכם אל קצה גבול היכולת. יש תחושת פספוס, הגיע לך יותר, להנות ולחוות את העולם הזה עוד כמה שנים ולנו, לך ולאמא להנות עוד מתקופות יפות יחד. בילית חודשים רבים בבית החולים ואמא תמיד לצידך. אהבת החיים נותרה כשהייתה עד ליומך האחרון. תכננת טיולים, אולי לצאת קצת מבית החולים באוטו לעוד נסיעה ברחבי הארץ ולחזור בזמן לדיאליזה. ואנחנו, מה אפשר להגיד, חשבנו שיש עוד זמן. דאגנו מפני העתיד, מפני הניתוח ההוא או ההליך הזה וקצת זכרנו אבל גם קצת שכחנו להגיד את כל מה שהיינו רוצים להגיד. ואתה שואל את עצמך את השאלה מה חשוב בחיים.
הייתי רוצה שתדע שאנחנו שמחים, שטוב לנו ושאנחנו לוקחים איתנו את החדווה לחיים, את צהלות השמחה שלך כשדיונה הכלבה נכנסת לסלון, את הצחוקים והקונצים, את אהבת האדם, נשתדל לקחת גם את היכולת לכבד גם את מי שחושב ממש אחרת מאיתנו. אנחנו חיים היום בעולם שיש בו קיטוב והפרדה אבל בסוף כששני בני אדם נפגשים יש קו שמחבר אותם זה לזה ואתה טיפחת את החיבור הזה ושאפת להעצים אותו. יצרת חיבור וגשר בין אנשים רבים ובאמת ובתמים בעשייתך הותרת אחריך עולם טוב יותר מהעולם שנכנסת אליו.
מקווה שידעת את כל זה, אוהב, מעין
שרה שגיא, רעייתו
היה איש ואיננו
שמעון יקר ואהוב שלי, איך מתחילים לכתוב על איש שמכל קצה חיים שאחז הגיע למרכזם
שמעון, אהבת את החיים ונגסת בהם בפה מלא. והכל היה בגדול. משאלות ליבך נמלאו, וכמו שאמרת לא אחת:
"החיים שלי היו דבש".
החיים המשותפים שלנו התחילו כשהכרנו בצבא, אתה בנתיב הל"ה, ואני בשרם בסיני, החלפנו מילים רבות בטלפונים ציבוריים הרבה לפני שהצלחנו להפגש לראשונה פיזית- בכפר סבא עיר הולדתך. כבר מהרגע הראשון ידענו שנינו שנועדנו זה לזו, ההתאהבות הייתה גדולה, בין היתר בגלל שחלקנו ערכים משותפים של ציונות ואידיאלים חברתיים. לאחר מספר שנות חיים בקיבוץ והקמת משפחה הגענו לזכרון יעקב בה חיינו עד לאחרונה.
כשרצית משהו, לא עשית יותר מידי חשבונות על מה תהיינה ההשלכות שגררו את ספינת חייך (וחיינו) להרפתקאות, לעיתים קשות לעיתים טובות ותמיד מפתיעות ומעניינות.
תמיד שמרת על ילדינו, וכיוונת אותם לעצמאות מחשבתית. דאגת שלא יפגעו, במקומות בהם על עצמך לא הגנת.
אתגרים לא הרתיעו אותך. האמת הייתה נר לרגליך ודרך הגשמת חלום חייך הצלחת להביא לציבור רחב של אנשים את שיקוף המציאות. עם המילים הפכת עולמות וסימנת לקוראיך, אותם כל כך אהבת, דרך לעזור. הגשמת את חלומות חייך להתחתן עם בת קיבוץ, להקים בית, להוציא עיתון ולכתוב ולחשוף אמיתות- מלאכה אותה אהבת בכל ליבך.
הנגיסות הגדולות בחיים היו גם אלו שגבו מחייך מחיר יקר והסוכרת בה חלית כרסמה את גופך. כשהדרדרה מחלתך נפגעה יכולתך הפיזית להספיק ולהביע את כל מה שרצית בכתב וחווינו יחד רגעים לא קלים.
תמיד נוח להגיד על מי שנלחם על ערכים ועל צדק שהוא נפלא, שהוא עושה עבודה יפה, עבודת קודש ומלאכה ערכית, אך לא רבים מוכנים לעמוד במקום זה- כפי שאתה היית מוכן.
הגשמת את כל החלומות שחלמת עליהם, וכעת אתה יכול לנוח בשלום ובשלווה על משכבך.
שמעון אהובי, נהגת להגיד שהעולם הבא הוא הזיכרונות שהאדם משאיר בעולם זה- הותרת הרבה עבור רבים.
באהבה בת 50,שרה
זיו דשא, ראש המועצה
שמעון שגיא ז"ל
אביר הדמוקרטיה הזכרונית
שמעון שגיא עורך ומוציא לאור של עיתון הגפן. שמעון המשיך את פעילות עיתון הגפן, עיתון מקומי שנוסד ע"י דוד בר יוסף היקר, יבדל"א.
שמעון ז"ל יצק לשגרת היום שלנו, כאן במושבה את מימוש המונח "דמוקרטיה" בתקשורת המקומית, טרם עידן הרשתות החברתיות. שמעון לא היסס להיות ביקורתי כלפי ארועים מעשים ועוולות וגם ששילם על כך מחיר כלכלי ולעיתים אישי, לא היסס להמשיך בדרכו המקצועית ביושרה והעניק רוח חיים ובמה לדמוקרטיה המקומית.
שמעון ואני הינו מיודדים שנים רבות מאוד טרם כניסתי לחיים הציבורים והיו לנו שיחות רבות מאוד על החיים ועל זכרון יעקב.
לשרה היקרה וכל המשפחה משתתף בצערכם, לשמעון היקר יש אבן יסוד ברוח העיתונות החופשית.
יהי זכרו ברוך.
מוריס-דוד בר-יוסף
שמעון שגיא איננו
מוזר לי לכתוב ב'גפן' על פטירתו של שמעון שגיא המנוח, שהרי במשך שנים היינו מחוברים איכשהו זה לזה, במסגרת העיתון ולכל אשר עשינו יחד באמצעותו.
הקמתי בשנת 1978 את העיתון 'גפן' בזיכרון-יעקב, ערכתי אותו והפצתי את הגיליונות הראשונים במושבה, שלא ידעה תחילה כיצד לעכל עיתון-מקומי, עד שברבות הזמן היה 'גפן' לחלק בלתי נפרד מתרבות-הפנאי והשיח-הציבורי בזיכרון-יעקב ובאזור כולו.
בשנת 1992 העברתי את 'גפן' ללא תמורה, לידיו של שמעון שגיא והחל מאותו רגע, נטל לידיו את מלאכת הכתיבה והעריכה של העיתון, חרף העובדה שלא צבר עד אז ניסיון במלאכה העדינה הזאת, אולם הצליח להתגבר על כך, בזכות שילוב נדיר בין סקרנות בה ניחן, לבין התעקשות על עמדות ודעות עליהם לא וויתר.
שמעון שגיא אכן דבק בעקרונותיו, גם כאשר גילה כי לא תמיד מקובלים היו ולנגד עיניו עמדה השליחות הציבורית שלו, להילחם נגד קשרי הון-שלטון, סיאוב מערכות ושחיתות, משום שהאמין כי העיתון משמש במה עבור הציבור הדומם, ששואף לצדק וניקיון כפיים.
משפחת שגיא התגייסה ליצור כל שבוע מחדש את הגיליונות של 'גפן' בניצוחו של שמעון, ששאב השראה ועזרה משרה אשתו ואהבת חייו, גם כאשר נקלע לא פעם העסק לקשיים, שלא מנעו ממנו להמשיך בדרכו על חשבון המשפחה.
הרקע החקלאי של חינוכו, החדיר בשמעון קשר עמוק לאדמת ארץ-ישראל, ותמיד שמח להיות קשוב לאיכרים ולחקלאים של המושבה ובמיוחד לוותיקים, מהם שמע בסיפוק רב סיפורים לרוב, שמצאו נתיבים לליבו ולדפי העיתון. מעולם לא הסתיר את עמדותיו הפוליטיות לצד השמאלי של הזירה, אבל ידע לאפשר גם למתנגדי הדעות הללו, מקום של כבוד ובכלל, מעבר למאבקיו למען טוהר-המידות וניקיון-הכפיים של אנשי-ציבור, היה שמעון שגיא איש-של-אנשים, והתברך ביכולת להאזין לכולם בקשב רב, גם כאשר חלוק היה על חלקם.
היחסים שלנו ידעו במשך השנים עליות ומורדות, הן בתחום המקצועי והן מסיבות אחרות, אבל היה בינינו כבוד הדדי, שסייע רבות לעבודה המשותפת ב'גפן' ועל כך ראוי היה שמעון למלוא ההערכה והתודה.
כאשר העברתי לידיו את 'גפן', לא העליתי בדעתי כי יחזיק מעמד במשך שנים כה ארוכות ולא תמיד קלות, אבל שמעון שגיא הצליח בזכות האהבה שפיתח לעולם העיתונות, להמשיך את המסע שהחל כאמור בשנת 1978 ואשר, חרף גלגוליו השונים, נמשך עד עצם היום הזה.
שמעון שגיא ייזכר אצלי, כשותף נאמן לדרך וליצירה שאינה מובנת מאליה, וזאת בזכות אישיותו המיוחדת ונכונותו להקדיש חלק מחייו למטרות בהן האמין עד יומו האחרון
אורי אפשטיין, החתן של שמעון
"המנוח ואני"
אמרו כאן כבר הכל על שמעון והכל נכון, כך שאחסוך מכם פרטים ביבליוגרפיים וסיפורי "המנוח ואני". במקום זאת, הייתי רוצה להתמקד באספקט מהותי אחד, שהתעלמו ממנו עד עכשיו ושלי אישית מאד קל להזדהות איתו: שמעון היה אדם מאד מעצבן. הוא היה מעצבן כי היה עקשן והוא היה עקשן כי האמין בדרכו.
אחד המשפטים האהובים עלי ביותר בשפה העברית הוא:"אֱֶמֶת מֵאֶֶרֶץ תִּצְָמָח וְצֶֶדֶק מִּשַָמַיִּם ִּנִּשְָקָף". אני אוהב אותו כי הוא מבדיל בין האמת האובייקטיבית הצומחת לבין הצדק הסובייקטיבי, בין האמת הארצית והמעשית לצדק השמיימי והנכסף. שמעון היה איש מעצבן כי היה בו גם מזה וגם מזה והוא התעקש לתת להם מקום. להילחם על חשיפת האמת ולרדוף צדק – הן לרדוף את עושי-העוול והן לרדוף אחר הצדק.
הוא שילם על כך מחירים לא פשוטים וגם אלו שסביבו; אולם ללא אנשים כאלו, שלא אכפת להם לעצבן, שלא מתנחמדים, שלא מתכופפים בפני השררה – היה עולמנו מקום פחות טוב לחיות בו. אנשים אלו, שלא מבדילים בין עני לשבע, שלא רואים את צבעו, מינו או דתו של מי שנרמס, שהם-הם הדין הנוקב את ההר – הם אותה הכסות הדקה ההופכת את המציאות לנסבלת, הם המגן שיש לאלו שאין בכוחם להילחם לבדם – כלומר לכולנו.
אלתרמן כתב:
"האיש הנרדף ונס, תכליתו לזנק עד מחסה
וליבו הזועק חמס, את כל הספק מהסה."
לשמעון – כשחש אי-צדק, כשראה אמת מוסתרת -היטב, לא היו ספקות ולכן הוא היה מעצבן.
היו כאלו לפניו, לבני, נכדו של שמעון, קראתי על-שם אחד הבולטים שבהם, שגם הוא היה רפתן וגם הוא עצבן את השלטונות בתקופתו – עמוס.
אני רוצה לסיים בדבריו של דנטה אליגיירי, מחבר הקומדיה האלוהית, שידע משהו על העולם שמעבר: "המקום הלוהט ביותר בגיהנום שמור לאלו שבזמנים של שחיתות מוסרית שומרים על נייטראליות" .
שמעון, אני לא יודע אם יש משהו מעבר ואם כן – איפה תהיה בו, אבל אני בטוח, שלא יהיה לך שם יותר מדי חם.
אסתר פינס
שמעון שגיא ז"ל
את הבשורה העצובה על מותו של שמעון שגיא, שכני משכבר הימים, קיבלתי בלב כואב ועצוב מאוד.
את משפחת שגיא אני מכירה ומוקירה מזה שנים רבות, מעל לשלושים שנה, כשעברו לזכרון יעקב וגרו בשכנות לביתי.
הכרתי זוג מקסים, שרה ושמעון שגיא, הורים לארבעה ילדים שיחיו: רינת, גונן, יעלה ומעין. במרוצת השנים הילדים התחתנו והקימו משפחות לתפארת.
שמעון, קשה לי לכתוב עליו בלשון עבר, היה עורך ומו"ל של עיתון "גפן" בשנים: 2016 – 1992 העיתון היה מפעל חייו. בתקופה זו היה לי טור קבוע "ברוח הדברים" בו כתבתי אקטואליה. למרות הפער הגדול בדעותינו, כבוד הדדי שרר בינינו, גרנו בשכנות טובה, כמו משפחה.
לפני כמה שנים, שמעון חלה, ומצבו הבריאותי החל להידרדר! שרה הרעייה הטובה, שתיבדל לחיים טובים וארוכים, לא עזבה אותו לרגע, הייתה לידו ולצידו, טיפלה בו באהבה גדולה ובמסירות שלא תסולא מפז.
ילדיהם היקרים: רינת, מעיין ויעלה דאגו מאוד ובאו מידי פעם לעזור אך רוב הנטל היה על שרה אשת החיל שהיתה איתו עשרים וארבע שעות סביב השעון. גונן החי עם משפחתו בקנדה, היה בקשר יומיומי בדאגה לאביו.
לפני חודשיים, בגין מצבו הקשה, הם עברו מזכרון לרמת גן, להיות קרובים לרינת ביתם שדאגה מאוד לאביה ולאימה.
ביום שני בערב, כשהתבשרתי ששמעון נגאל מייסוריו והחזיר נשמתו לבוראו, ליבי נצבט! היה איש וראו איננו עוד! יהי זכרו ברוך!
שרה יקירתי, ולכל משפחת שגיא היקרה, ליבי בוכה איתכם! שלא תדעו עוד צער ולא תוסיפון דאבה עוד. משמיים תנוחמו!
מיקי בורקס – מנכ"ל, עמותת בוגרי בי"ס כדורי
לזכרו של שמעון "צ'צ'קס" שגיא ז"ל
לשרה ולכל משפחת שגיא!
בצער רב שמענו על לכתו של שמעון – "צ'צקס".
שמעון היה כדוריסט בלבו ובנפשו. האש הכדוריסטית בערה בו עד ימיו האחרונים.
הדיר והכבשים היו עבורו אהבה גדולה ותמיד דיבר אליהם ועל אותם ימים יפים במרעה ובדיר בחיבה וערגה רבים. כמו כל כדוריסט היה מוכן להתנדב ולתרום עד קצה יכולתו ואשרותו. הוא היה איש שיחה נעים, בעל ידע נרחב ובעל חוש הומור.
רק לפני שנה יצא במסע לחפש את מערת ההשבעה שבה הוא הושבע אמונים לכדורי. יצא, חיפש, נתקע עם המכונית על אבן גדולה אך לא וויתר עד אשר מצא!
מאמריו על כדורי חקוקים בארכיון כדורי ומהווים תמונה ריאליסטית ביותר על החיים, ההוואי, ההרפתקאות והחוויות שצבר בימיו שם כתלמיד.
"צ'צ'קס" היה דעתן ועקשן לא קטן. הוא היה מוכן
להקריב, וגם בפועל הקריב, הכל בכדי להשמיע ולעמוד על דעתו.
אחת מתכונותיו הבולטות הייתה יושרתו כל זה תוך הקפדה על הגינות ודביקות באמת ובצדק ללא סייגים ושאלות. כחבר הנהלת עמותת הבוגרים תרם רבות ברעיונותיו ודעותיו לגבי שימור מסורת כדורי והקנייתה לדורות הבאים.
שמעון – "צ'צקס" תחסר לנו בדמותך הציורית ובחוש הומור המיוחד שלך. תנוח בשלום ושלווה על משכבך ושמור על כולנו מלמעלה.
בחיבה ובהערכה רבה בשמי ובשם עמותת בוגרי בי"ס כדורי
המשפחה האבלה מבקשת להודות מקרב לב לכל מי שהשתתף בלוויה ולמנחמים הרבים.
המשפחה יושבת שבעה ברחוב אלכסנדר 8 דירה 12, קומה ג' ברמת גן
