בשעה טובה סיימנו את ספר שמות, שנפתח ביציאת בני ישראל מעבדות לחירות, בקבלת עשרת הדיברות, ערכים נשגבים שעלינו ללמדם ולשננם בתרגול יומיומי, כדי שנצליח לבנות משפחה, חברה ואומה למופת(!), והמשיך בבניית המשכן, העשוי מחומרי חיינו.
עם סיום עבודת המשכן ובגדי הכהונה, משה הדגיש שהכול נעשה: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה".
למה חשוב להדגיש, כאשר ציווה ה' את משה? כדי להבדיל בין קודש לאלילות. ה' לא זקוק למשכן ולא לבית והרי מלוא כל הארץ – העולם כבודו!
אך, כשהבין שהעם נטמע בתרבות מצרים, האלילית, בחר להוליכם בהתאם להרגליהם, אל דרכו, אל האור שבתוכם – זהותם. "חנוך לנער, על-פי דרכו", ואז "גם כי-יזקין, לא-יסור ממנה" (משלי כב'). לכן, משה הדגיש את הקודש, שהכול נעשה על פי צוו ה' ולא לפי בחירת האדם.
ספר "ויקרא" – מהווה המשך ישיר לסוף ספר שמות. כשמלאכת המשכן הסתיימה, ענן הכבוד ירד על המשכן. עם רדת הענן העם לא יכול להמשיך במסעו ומשה המנהיג הנאמן, שדיבר עם ה' פנים מול פנים, לא יכול להיכנס למשכן ללא הזמנה. משה מחכה בסבלנות וביראת כבוד להזמנה.
שיעור לחיים! כשיש סדר, יש ערך לדברים שאנחנו עושים. עלינו לשמור על דרך ארץ, לא נכנסים מבלי לקבל זימון מבעל הבית. עלינו להיות מראה הצופה על מעשינו, שלא נחשוב שאנחנו מושלמים. אין שלמות! נפתח את הלב, נצפה בטעויותינו, בהפרזות, בהחסרות, נתקן כדי להגיע לדיוק ושוב נצפה ושוב נתקן וכן הלאה. נשמור על לשון נקייה, נרחק מלשון הרע ורכילות, ונקפיד שכבוד האחר לא יהיה למרמס בפינו, כי למילים הרבה כוח ורוח פוגענית.
יש היררכיה ויש סדר והנה ה' קרא למשה והזמין אותו להיכנס.
כך נפתחת הפרשה: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה: וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה'-מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם."
ספר ויקרא לוקח אותנו למושגים חדשים מתרבויות אחרות כמו: מקדש, קורבנות, וסדר הקורבנות, מה מקריבים ולמה מקריבים.
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים אומר: כל הקורבנות נועדו להוות מעין תרופה לעבודת אלילים ששררה בעולם ובאה לידי ביטוי בהקרבת ילדיהם לאלים – למולך.
אך הרמב"ן חולק עליו, והביא כדוגמה את נוח, שבצאתו מהתיבה הקריב קורבן והעלה ריח ניחוח לה'.
אני הקטנה מסכימה עם הרמב"ם. את דעתי על ריח הניחוח כתבתי והסברתי בבראשית בפרשת נח. וכך הסברתי להבנתי הצנועה: ה' זקוק לבשר על האש? לא! על כן, ריח הניחוח שהעלה נוח, נובע מהשינוי שחל בנפשו כשיצא מהתיבה וראה את החורבן, הזדעזע, והצטער בליבו על שלא חשב לנסות אפילו להציל את האנושות מהמבול וחורבן.
שינוי זה הביא את ה' להבטיח: "לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.." (בראשית פרק ח'). רוצה לומר: מים רבים לא ישנו את אופיו של האדם. רק האדם עצמו יכול לשנות התנהלותו. השינוי יבוא מהאדם שידע לצפות במעשיו, יפתח את ליבו, יתחבר למהותו, ויתקן דרכיו – להשתנות.
לפיכך להבנתי: ספר "ויקרא" נקרא ספר הקורבנות, דהיינו: ספר לקירוב לבבות! ספר ההתקרבות אל הנפש פנימה, שתוביל אותנו מתוך תחושת שייכות, אל האור שבתוכנו. נהנה מאורו שיאיר על מעשינו, נתקן התנהלותנו במצוות שבין אדם לחברו, בין הורים לילדיהם וילדים להוריהם, שיחברו אותנו באמונה, בענווה וברגש לזהותנו – מהות קיומנו.
הקורבן הראשון נקרא קורבן עולה. "אָדָם כִּי-יַקְרִיב" כלומר: אדם מביא קורבן מרצונו הפנימי, ללא כל סיבה, אלא מנדיבות לב. אדם כזה יכול להביא: מהבקר, מהצאן ומהעוף.
שאר הקורבנות באים מנסיבות. כל קורבן מבטא משהו אחר, ומשקף משהו מפנימיותו של האדם. סוג הקורבן משתנה לפי מצבו הכללי של כל אחד. כל בעל חיים נושא מהות אחרת. העשיר מביא מרצונו מהבהמה, הבינוני, יביא מהעוף. והעני, יביא מנחה מן הצמחונות: "סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן." אם העני יביא מעל ליכולתו האמיתית, יידחה!
כך, כולם ילמדו לתת ממה שיש להם ולא מעבר לכך. הנתינה פותחת את הלב, מחברת את האדם לעצמו – לאור שבתוכו, מעוררת את תחושת השייכות, הענווה, האחריות והשותפות, הבונה את הערבות ההדדית ומחזקת את האחדות. עם אחד לב אחד!
ויש קרבן חטאת: היה והכהן יחטא? הכהן כמו כל מנהיג, מתוקף תפקידו הוא משמש דוגמא להתנהגות מכובדת וראויה, המכבדת את עצמו ואת הזולת. לכן עליו לראות את טעותו ולהכיר בטעות. ההכרה בטעות היא החשובה. ולא, התורה מחמירה בעונשם ומחייבת אותם בהבאת קורבנות גדולים = התקרבות לעצמם. יודו מרצונם החופשי, יעמדו בענווה ויכירו בחטאם, גם אם נעשה בשגגה.
ללמדנו, שהקדושה בערכים הנשגבים, מקיפה את כל תחומי חיינו, עד לציווי המוסרי והחשוב ביותר: "ואהבת לרעך כמוך." כלומר: היזהר והשמר! השנוא עליך אל תעשה לאחר.
אני תפילה שנדע לפשפש במעשינו, נקשיב לאמת הזועקת בלב, שאחים אנחנו! ומתוך ראיית הטוב והכרת התודה נמשיך ביחד במסע חיינו, לברכה.
בואו נאמין/ חמוטל בן זאב היקרה שלנו,
בואו נאמין בשיתוף פעולה
שנבין ונפתח את לבנו
שנקשיב, נתחשב ונישא תפילה
לשלום, לשלום שבינינו
בואו נאמין בקירוב לבבות
שהאושר נמצא בידינו
יש מקום לכולם ונמשיך לקוות
שהטוב הוא כבר כאן ואצלנו
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס