הפרשה הקודמת מפרטת באריכות את קורבנות הנשיאים. למה התורה ראתה חשיבות לחזור על ריטואל החוזר על עצמו, על כל קורבן, במקום להסתפק במשפט קצר, וכן הלאה?
להבנתי, למרות שהקורבנות זהים, אחד על אחד, אין דמיון בין קורבן לקורבן כי כוונת הלב מנשיא לנשיא שונה.
דומה להורים המחנכים את הילדים אותו הדבר, הילדים שומעים אותן מילים ובכל זאת, כל אחד רואה, מרגיש ומעבד את הדברים אחרת. תפקיד ההורה לחזור, בסובלנות, באהבה, בהקשבה, על אותם הדברים, בניגון שיערב לאוזן הילד, בהתאם לאישיותו. כך הילדים ירגישו אהובים, שייכים. תחושת השייכות מעוררת את הרגש האוהב. הרגש הוא הדבק – להורות ולזוגיות והוא מקור עוצמתה של משפחה ואומה.
פרשת "בהעלותך" נפתחת- "וידַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ּדַבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרות"ֹ.
לקראת המסע הגדול, אהרון ובניו התבקשו לברך את בני ישראל בברכת הכוהנים, וכעת ה’ מבקש מאהרון להעלות את האור אל פני המנורה שיאירו שבעת הנרות.
לדעתי, אין מדובר בהדלקת הנרות, כי כבר מצווה זו צוינה בעת עשיית המנורה "וְעָשִׂיתָ אֶת-נֵרֹתֶיהָ, שִׁבְעָה; וְהֶעֱלָה, אֶת-נֵרֹתֶיהָ, וְהֵאִיר, עַל-עֵבֶר פָּנֶיהָ" (שמות כ"ה).
מהו מקור האור? להבנתי, ברכה היוצאת מעומק הלב, ומלאכה שנעשית בענווה, ביראה ובאהבה, מעלה את האור שבתוכנו החוצה.
לכן, בשעה שבני ישראל ישמעו את ברכת הכוהנים ויראו קרן אור המאירה את פני הכוהנים, ייפתח ליבם הסגור. יראו אור ויעלו את האור שבתוכם שאורו מקרין ומעורר שייכות לזהותנו, תקווה, ענווה, ואחדות.
משה היה הראשון שהעלה מתוכו את האור וקרנו פניו, " וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה" (שמות לד).
ברכת הכוהנים שיוצאת משמחת הלב, מעלה את האור, מעוררת ומכוונת את הלבבות, אל האור.
והרי לא כתוב להדליק את האור, אלא להעלות את האור, כלומר: מיום שנבראנו האור שוכן בתוכנו, בכל אחד ואחת, ותפקידנו לגלותו ולהעלות את האור הפנימי שבכוחו יאיר אל שבעת הנרות.
אם כך מה הם שבעת הנרות?
להבנתי, שבעת הנרות הם: הענווה, האמונה, השייכות, האחדות, השותפות, הרגש האוהב והשלום, ברגע שנעלה את האור, נתחבר ונקרין אור יקרות מהפנים החוצה. ואז כל עשייה שנעשה, וכל ברכה שנברך מכל הלב, תעלה את האור. גם בקושי או בלבול ישנו אור התמיד הדולק ממול ומאיר את הדרך. אבל אם חו"ח, עננה של ריקנות, מירמור, תסכול, וקנאה תכסה את האור, לא יהיה אור.
הכול בידנו! להעלות את האור שבתוכנו, לבנות משפחה ולהנחיל ערכים, לשמוח בחלקינו, לשמור על אחדותנו ועל נחלת אבותינו, לחיות בשלום עם עצמנו ולהכיר תודה. או לעמוד מתוסכלים במקום ולחטוא בחטא היוהרה – אם כל חטאת.
לאחר העלאת האור הפרשה ממשיכה בהוראות אחרונות לקראת המסע אל עבר ארץ ישראל. הלוויים אחראים לפירוק המשכן והרכבתו "בנסע המחנה". ושאר הלוויים בגיל עשרים וחמש מתגייסים לצבא בעבודת המשכן וישרתו עד גיל חמישים.
בפרשת במדבר למדנו על המפקד הצבאי שגיבש יחידות צבאיות לקראת המערכה הצפויה לכיבוש הארץ. וכעת מדובר על גיוס הלוויים.
"מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמַעְלָה, יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא, בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. ּומִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה; וְלֹא יַעֲבֹד, עוֹד."
כל פרשה היא שיעור לחיים המלמדת אותי, שצבא ועבודה הם מושגים חשובים ומרכזיים בחיינו. צבא ועבודה, המעצבים את חיינו, מזכירים לכולנו שחובה להתגייס ולשרת את המדינה באמונה ועל הצד הטוב ביותר, כך נשמור על עצמאותנו ועל מולדתנו.
וחובה לעבוד ולהתפרנס בכבוד, ולהקים משפחה. על כן, צבא ועבודה חשובים לקיומנו, אך לא להשתעבד, ולהזניח את היקר מכל, הבית, הילדים, המשפחה.
במציאות החדשה שנוצרה ההורים משועבדים לעבודה ושוכחים שיש משפחה, ילדים המשוועים לגבולות, להקשבה, לתקשורת מקרבת, ליד מחבקת ומכוונת, מתווה דרך ומקנה ערך.
"נסו לא להיות אנשים של הצלחה, אלא נסו להיות אנשים של ערך" (אלברט איינשטיין).
לפיכך, כל נתינה לבית – למשפחה שנעשה באמונה, באהבה, ובלב שמח, תעלה את האור שבתוכנו, שיאיר באור יקרות על הבית ועל המשפחה.
כעת המחנה מאורגן ומוכן למסע, ולתרועת החצוצרות, בני ישראל יצאו לדרך.
רק התחיל המסע, העם חזר לקטר, "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם,…. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה"
למה שמחת ההולכים מפנה מקומה לרוח נכאים?
להבנתי, הדרך הארוכה הפחידה את בני ישראל, והשכיחה את הטוב, העדיפו לחזור אל המוכר, אל העבדות, ולא ללכת אל הלא נודע.
לכן, על אף האור שאהרון העלה העם נשאר באפלה, ובאפלה אין אור, אין הכרת הטוב, ומהפחד נפשם התייבשה והתחילו לקטר. .
למשל, ישנם אנשים שלא חסר להם דבר. ותמיד הם מקטרים, לא טוב להם, הם באפלה, הנפש יבשה, הכול קשה. הם רצים החוצה לחפש את האור, אך האור נמצא בתוכם הם רק צריכים לדעת להעלותו ולשמוח בחלקם.
אני תפילה שנדע להעלות את האור שבתוכנו, ואז נראה טוב, נעשה טוב, ונכיר תודה. נשמח בחלקינו ונודה על כל היש, כי שום דבר אינו מובן מאליו.
"כשהנשמה מאירה, גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (הרב קוק).
אור/ נעמי שמר
שמש, הביאו שמש
אם שָמַי מעוננים
עוצמת את עיני
אבל השמש היא בפנים.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס