תובנות מהפרשה הקודמת: שאלתי את עצמי, למה ה' לא פירט למשה, עוד במעמד הסנה, את שלבי הגאולה? התשובה להבנתי הצנועה: ה' חיכה לאחדות בעם, כלומר: ששוטרי ישראל, מתוך אחוות אחים וערבות הדדית, יזדהו ויתמכו באחיהם, המנוצלים עד קצה גבול היכולת. והנה, כששוטרי ישראל הרגישו על בשרם את נחת זרועם של המצרים, הערבות ההדדית שחשו כלפי אחיהם הובילה לשלבי הגאולה.
אולם למרות שמצרים סופגת מכות קשות, פרעה לא מתרצה. ובני ישראל המשועבדים עד כלות לא מסוגלים לשנות הרגלים של דורות רבים. לכן, צריך סבלנות והתמדה, יהיו כישלונות ואכזבות, מפני שתהליכים גדולים לוקחים זמן עד לחירות!
התובנה: אין חירות ללא זהות ותחושת שייכות, שתחזק את הערבות ההדדית שהיא כוחנו וחוסננו הלאומי, עם אחד עם עתיד משותף אחד!
פרשת "בא" ממשיכה: בתוך הלחץ הכבד שהעם שרוי, משה נסיך מצרים שה' בחר בו לנביא ומנהיג שיוציא את העם לחירות, מגיע לבשר לעם העבדים השבור והמדוכא את בשורת הגאולה. שלבי הגאולה מרגשים, אך העם נטול הנשימה לא מסוגל להקשיב מקוצר רוח ועבודה קשה.
בשעת משבר קשה מנשוא, משה נבחר להנהיג יחד עם אהרון אחיו את עם העבדים מעבדות לחירות. מרגש לראות איך האחים המכובדים, למרות הכישלונות, ממשיכים לתפקד לב עם לב ובכבוד הדדי, כיאה לאחים.
אנחנו בתקופה לא פשוטה! אני מביטה בלב דומע! איך הכבוד היה למרמס, אין סבלנות, הקשב חסום, כל משפט מתקבל בקוצר רוח כי אין רצון להקשיב. זה מתכון בטוח להרס עצמי – לאבדון! חייבים להיות גבולות של שיח. קשב נקי ושיח מכבד, שיעורר את ההבנה שאחים אנחנו. עם אחד וגורל אחד! ויפה שעה אחת קודם!!
ביאליק המשורר הלאומי הטיב לתאר בשירתו, איך קוצר רוח, העמיק את הסכסוך והוביל לאובדן הדרך: "רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה" (בזל, תמוז, תרצ"א 1931).
בפרשה הקודמת פרעה ומצרים ספגו שבע מכות קשות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד. כל מכה קשה מקודמתה. אחרי כל מכה משה ואהרון היו בטוחים שפרעה נכנע, אך ספגו כישלון מפני שפרעה המשיך בסירובו לשחרר את עם העבדים, המשרת אותו ואת ארצו בעבור פת לחם ומים צר. מי יוותר על עבדים כאלה העובדים בהכנעה, יומם וליל? פרעה, לא רואה את סבל בני עמו ואת חורבן ארצו. האגו הוא שדוחף אותו לא להיכנע, כי הוא החזק חייב לנצח!
הנה בפרשתנו מופיעות שלוש המכות האחרונות: ארבה – במכת הארבה יש רמז למכת החושך שתבוא לאחריה, ככתוב: "…וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת-הָאָרֶץ". הארבה כיסה את כל הארץ והרס סופית את החקלאות המצרית. חושך – הפרשה מתארת אפלה מוחלטת העוצרת לשלושה ימים את מהלך החיים. ולכל בני ישראל אור. למה אפלה? מפני שהמצרים חשכו עיניהם מלראות איך שנאתם הפכה מפלצתית כששעבדו את בני ישראל עד שהתמוטטו. כעת באפלה המוחלטת הם מגששים באפלה מסתובבים כסומים בארובה לא מסוגלים להתנייד ולא מסוגלים לראות איש את רעהו.
משה ואהרון הם אחים לדוגמא על אף הכישלונות והקושי, הם מתנהלים בהרמוניה, לא מתייאשים וממשיכים לדרוש מפרעה: "שַׁלַּח עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי".
אני למדה מזה שגם בתקופת השפל, שיעבוד עד קצה גבול היכולת, ומצוקה כלכלית, יוכבד אם משה, מתוך דוגמא אישית, לא ויתרה על חינוך לערכים ולאחוות אחים. פועל יוצא מכך, שבתוך הבוץ הטובעני של עבדות מצרים, צמחה שושנה מוארת בדמות משפחת לוי: אהרון, מרים ומשה, לתפארה.
זה הביא אותי להבנה שלהורים האחריות לחינוך הילדים: לחיזוק הזהות, לערכים, לטוהר הלשון, לכיבוד הורים, לאחוות אחים, ולערבות הדדית שהיא כוחנו וחוסננו הלאומי. ממשפחה לאומה!
עבדי פרעה בראותם את מצרים חרבה התחננו לפרעה: "שַׁלַּח אֶת-הָאֲנָשִׁים, וְיַעַבְדוּ אֶת-ה'…הֲטֶרֶם תֵּדַע, כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם". אך פרעה התעקש לדעת מי ומי ההולכים לחוג במדבר. ומשה משיב: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ… בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ, נֵלֵךְ". שוב פרעה חוזר בו ומגרש את משה מפניו, "וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה, לֵךְ מֵעָלָי… כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת."
ומשה היודע שפרעה גזר את דינו משיב: "… לֹא-אֹסִף עוֹד, רְאוֹת פָּנֶיךָ".
למה התכוון משה שלא יוסיף לראות פניו? שהנורא מכול עומד לקרות שיגרום לפרעה לגרש את עם ישראל.
הנה הנורא מכול: "וַיֹּאמֶר ה'…עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה…אַחֲרֵי-כֵן…גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה." אני קוראת ומצטמררת! אחרי מכת בכורות הנוראה מכול, פרעה הרודן נשבר וגירש את בני ישראל.
בני ישראל גורשו בחשכת הליל. הם לא רצו לצאת, אחרי כל כך הרבה דורות, ולמרות הסבל הנורא, הם מרגישים חלק מהעם המצרי ומתרבותו שנטמעה בהם. על אף ששמרו על שמותיהם ולבושם, אינם מרגישים שייכות לזהותם ולא געגועים לארץ המובטחת הלא מוכרת להם.
אולם, השחרור אינו איש הטוב בעיניו יעשה. לכן המצווה הראשונה: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים… רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." שנזכור את החודש הזה, היום והלילה הזה לדורות.
בכל שנה נחגוג את הפסח בחודש הזה ונספר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר". זאת הליבה לשמירת זהותנו כעם יהודי. נספר על הסבל כשהיינו עבדים, ועל כל התהליך שהוביל לשחרור מעבדות לחירות והשיבה אל הארץ המובטחת.
המסע אל הארץ המובטחת עוד לפנינו.
אני תפילה שנדע להעביר את לפיד הזהות והערכים לדורות ומאוחדים נשמור על הארץ הטובה הזאת.
תן לי / יאיר לוי נכדי היקר
לא אשכח את עוצמתך
אך גם לא את רחמיך
שלח ברכה אל בני בריתך
ותן לי עוד רגע ככה
כמו היום
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
