תובנות מהפרשה הקודמת: שאלתי את עצמי: מה ההבדל בין שירת משה לשירת מרים? כשהים נחצה לשניים משה פעל כמנהיג המורם מהעם (גדל כנסיך מצרים), הרואה בתפקידו שליחות, פתח בשירת הלל, "אָשִׁירָה לַה'" כלומר: משה שר לה', והעם נסחף אחריו.
לעומתו, מרים שגדלה עם העבדים, פנתה לעם: אתם רואים את הנס? אז פיתחו את הלב ו – "שִׁירוּ לַה'" והעם החל לשיר משירת עצמו ומרים היא זו שעונה לשירתו.
התובנה: שירת עצמנו נובעת מתחושת שייכות המחוברת לזהותנו. לא כל הקולות שווים ולא כל הקולות ערבים אך כל הקולות מתמזגים לשירה אחת – שירת עצמנו, הפותחת את הלב, פורצת חסימות ומעוררת את הרגש ואת ההבנה שאחים אנחנו וגורל אחד לנו.
פרשת "יתרו" היא אחת הפרשות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של בני עמנו, המתארת את מעמד הר סיני ואת מתן עשרת הדיברות. מתן תורה.
אחרי הנס בחציית ים סוף, ההודיה, השירה, קבלת המן, הלחם הפלאי שקיבלו להשבעת רעבונם, באה המציאות המדברית ומכה חזק בנפשם המבוהלת וחסרת הביטחון! אין מים להרוות צימאונם במדבר הצחיח, ויצעקו אל משה. כאן פקעה סבלנותו של משה, והוא פנה לה': "מָה אֶעֱשֶׂה… עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי". ה' מורה למשה לקחת את המטה ולהכות בצור, "וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם" וקרא למקום מי מסה ומריבה. למה? "…וְעַל נַסֹּתָם…הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ,…". כלומר: בני ישראל מנסים את ה', אם ייתן לנו מים, נאמין שהוא בקרבנו! ואם לא, אז לא!
הרי כתוב: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל…", רשי אומר: "הסיען בעל כורחן." דהיינו: העם לא רצה לצאת ממצרים, משה מוליכם. לכן הפחד מהלא נודע משתק אותם, הלב סגור, הקשב חסום, הם לא מבינים מה רוצים מהם, כולם כמו התינוקות, הם צמאים, צועקים, רעבים, בוכים, מתלוננים ובכעסם רבים.
שום נס לא יכול לרומם את מצבם הנפשי הירוד ולא לשכך את כאבם. כדי להשתנות, צריך זמן לצמיחה, שתבנה אמונה, שתעורר תקווה, רצון והבנה, שגם אם קשה הדרך, נראה את האור שינתב להצלחה ולברכה.
כעת שיש לעם ישראל מים ולחם בשפע מגיע אורח חשוב ממדיין: "…ויָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ–אֶל-מֹשֶׁה…".
יתרו – משורש "יתרון", עוזב את ביתו מגיע למדבר כדי לראות את העם שה' הוציאו מעבדות מצרים. לבואו היה גם טעם אישי, להביא את ציפורה בתו ובניה אל משה – לאיחוד משפחתי.
בהגיעו משה רץ לקראתו, "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ,… וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ-לְרֵעֵהוּ, לְשָׁלוֹם."
חיפשתי ולא מצאתי שכתוב שמשה התרגש ורץ לקראת אשתו ובניו. לא ייתכן שמשה המנהיג הנאמן לא ירגיש רגש כלפי אשתו וילדיו – משפחתו. כשאין רגש אין געגוע – יש קרירות וריחוק.
לא בכדי זוכה יתרו לכבוד גדול, כי התנהגותו האצילית ותגובתו אודות עם ישראל כשאמר: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד…", זיכו אותו שהפרשה בה קיבלנו את עשרת הדיברות תיקרא על שמו.
וישֶׁב מֹשֶׁה, לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם; וַיַּעֲמֹד…מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב." יתרו שבא מבחוץ היו לו יתרונות לראות את הטעון תיקון ולהציע למשה יעוץ ארגוני.
משה משיב לחותנו: "כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹש ה'". משה אומר לחותנו, זה לא רק משפט ליישב מחלוקות בין אדם לרעהו, אלא גם ללמדם מהי זהותם, מהי ערבות הדדית, ולשם מה ה' הוציאם ממצרים ויביאם אל הארץ המובטחת.
לאור תשובת משה יתרו הציע פשרה: תבחר לך אנשי אמת שאינם רודפי בצע, אנשים שתוכל לסמוך עליהם, ותאציל סמכויות, תחלק תפקידים, אחרת תיבול אתה וגם העם אתך.
ומשה העניו המעריך את חותנו, הקשיב ובחר אנשים ראויים, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר…" כך נבנתה מערכת משפטית לעם ישראל ומשה הוא בית המשפט עליון.
אפשר לראות בארגון מערכות המשפט הכנה לקבלת התורה.
בני ישראל התכוננו לקבלת התורה וכעת עומדים בתחתית ההר. העשן מיתמר וכל העם רואים את הקולות, את הלפידים ואת קול השופר שהרעיד את ההר ואת לב עם ישראל.
איך אפשר לראות את הקולות? עוצמת הקולות והאש חיברו את כל החושים לחוש אחד, לכן מעמד הר סיני נחרט בלב כחוויה עוצמתית ומיוחדת.
כשבני ישראל שמעו מפי ה' את עשרת הדיברות, נבהלו מעוצמת הקולות והרעמים וביקשו ממשה, "דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה". ה' הבין לליבם והזמין את משה.
"וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹוקים".
מהו ערפל? ערפל מטשטש את הראיה. האם משה פחד להיות בתוך הלא נודע? אולי פחד, אך היה בטוח שישמע את קול ה' לכן המתין בסבלנות, ואז קול ה' נשמע מתוך הערפל. משה הידוע בהקשבה נקייה הקשיב לקול ה', הבין את הנאמר וחזר ללמד את העם.
בתקופה האחרונה הערפל מטשטש ומערפל את הראיה, מחשבות מתעתעות ומערפלות מציאות סוגרות את הלב וחוסמות את הקשב. מגששים כסומים, כועסים בלי לרצות להקשיב, להבין. בתוך כל הערבוב הזה, אומרת לנו הפרשה פתחו את הלב והקשיבו בקשב נקי לקול ה' האומר: אחים אנחנו וכולנו בסירה אחת!
אני כותבת פרשה זו בט"ו בשבט המזכיר לכולנו את החיבור לארץ הזאת.
החיבור לעץ ולפירותיו מזכיר לנו למה אנחנו פה.
יהי רצון שנתברך כולנו בילדינו ונראה אותם נושאים בגאון את לפיד הזהות והערכים ומכים שורשים איתנים מתוך ערבות הדדית פה בארץ האבות, מדור לדור ולנצח נצחים! אמן ואמן!
לפרוש כנפיים/ בנימין לנדאו
לו רק נרפה את כל הכוחות
ולא נקפוץ ידיים
אם רק נשחרר את כל האחיזות
נוכל שוב לפרוש כנפיים
איך יכולנו לשכוח מי אנו
ומאין באנו ושעוד ניתן לנו
להגביה עוף.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
