הפרשה הקודמת מתארת שאחרי המבול קם דור שפחד מהשונות, דברו בשפה אחת והחלו בבניית מגדל שראשו בשמיים. ה’ הרס את המגדל כי בניית המגדל הוא ביטוי לחטא היוהרה, אדם הרואה את עצמו כל יכול! ובלבל את שפתם כי דעות שונות ומחלוקות הנעשות בצורה מכובדת מפרות את המחשבה וגורמות לחשיבה יצירתית. אדם נולד להתקדם ולהצמיח את עצמו, אם נהיה דומים במעשים ובמחשבות לא נהיה בני אדם אלא רובוטים.
עשרה דורות אחרי נח אנחנו פוגשים את אברם. אברם יוצא מרצונו מאור כשדים עם אביו תרח, אשתו ואחיינו אל עבר ארץ כנען ומשתקעים בחרן, הנמצאת בדרום מזרח לטורקיה.
פרשת "לך לך" נפתחת: "ויֹּאמֶר ה’ אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"
אחרי מות תרח אבי אברם ה’ נגלה לאברם ומצווה עליו לעזוב את חרן אל עבר ארץ לא נודעת. "אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"
אברם (אברהם אבינו) הבין שהוא חי בחברה של עבודת אלילים, שאין בה ערך לחיי אדם, וכל מידות המוסר היו למרמס. ההבנה הביאה אותו להתבונן פנימה ולהתנהל אחרת מהחברה הקלוקלת שחי בתוכה ולצאת מאור כשדים. לכן, בשל מידותיו הטובות זכה לשמוע ולהקשיב לקול ה’ האומר לו: צא גם מחרן, "לך, לך."
מעניין, כל פעם אני מגלה אוצרות חדשים, שכמו יד נעלמה הסתירה אותם מעיניי, מדובר בחינוך לערכים חשובים לטובתנו.
אביא דוגמאות: כאשר אדם הראשון אכל מפרי עץ הדעת והסתתר ה’ שאל אותו "איכה"
כלומר: איפה ה"אני" השלם שלך, תהיה אתה, קח אחריות על מעשיך ותחייה בשלום עם עצמך.
וכאשר ה’ שעה למנחת הבל ודחה את מנחת קין, קין כעס ובכעסו תיכנן להרוג את הבל אחיו.
ה’ התערב והסביר: "הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ."
כלומר: כדי לעורר את חדוות הנתינה, על קין, לבדוק למה המנחה לא התקבלה, לתקן, לשפר, ולהבא יביא מנחה טובה יותר. אם לא ייקח אחריות, יבדוק וישפר, אז שיזהר מהחטא, היצר הרע, העומד בפתח ומתגרה, ולפני שיעשה מעשה שאין לו חזרה, שישלוט ביצר.
וכאן ה’ בוחר לנסות את אברם ומצווה, "לך לך", לצאת למסע לא מודע. האם אברם שהבין שהוא חי בחברה קלוקלת, יקשיב לקול הפנימי, ויקח אחריות, כדי שהמנטאליות הרעה לא תידבק בו," גירסא דינקותא גם כי יזקין לא ישכחנה"
"לך לך" – לך בתוכך, אל עצמך, אל האור – הערכים הטובים הקיימים בך. צפה במעשיך ועם ההבנות שרכשת, תיראה ברכה ותביא ברכה.
אברם כמו נוח מקשיב לקול ה’ הפנימי ללא ערעור, מציית ויוצא לדרך. עוזב מתוך רצון את המקום לטובת ההבטחה. אברם לא יוצא לבדו עם מזוודה, אלא הוא לוקח את שריי אשתו ואת לוט אחיינו, ואת כל עובדיו ועבדיו, שלוש מאות איש איתו, ואת רכושו. וביחד, מתוך אמונה, תחושת אחריות ושליחות, אברם יוצא אל הארץ המובטחת. הוא מאט, מביט, שם לב לכל הפרטים כי רק ככה הוא יכול להגיע לארץ חדשה.
ההבטחה: "וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמה"
הרצון של אברם לציית מלווה באמונה גדולה ובברכת השפע, "וֶהְיֵה, בְּרָכָה."
כלומר: אברם שותף מלא. "והיה ברכה" המשמעות, שעליו להפיץ בברכה את ערכי המוסר והאמונה, כמעיין המתגבר המשקה את כל הסביבה ואז, "וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה."
הפרשה מלמדת אותי: בארץ האבות, עלינו להיות בתנועה מתמדת, ללמוד, ליצור, לבדוק, לתקן, לשפר ולצמוח. לבנות ולהיבנות. להכות בה שורש, לשמור על אחדותנו, ולהאיר על ערכיה. ליהנות מנופיה הקסומים ומהאתרים המספרים את ההיסטוריה של בני עמנו. ההליכה על אדמת קודש זו, זה להרגיש בכל רגב מאדמתה את האחריות, השותפות, את תחושת השייכות ותודעת השליחות, ולראות ברכה.
הגיע הניסיון השני: גם בארץ המובטחת יש תלאות, כמו כל עולה חדש, יש קשיי פרנסה והתאקלמות. רעב בארץ.
אל מול הרעב הכבד, אברם נשבר! עזב את הארץ וירד מצרימה.
מרוב פחד החליט לשקר כדי להציל את חייו באומרו לפרעה ששריי אחותו, ושריי תומכת.
הפחד שחדר בלב אברם חסם את הקשב לקול הפנימי. לפיכך, הניסיון השני לא צלח! אחרי התקרית הלא נעימה, אברם ושריי אשתו היפה מגורשים הביתה, ברכוש גדול!
בדרכם חזרה התעוררו היצרים: "וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט."
מלחמות כבוד בין הרועים. אברם מתוך אחריות ואחדות המשפחה, נותן ללוט לבחור את מקומו ואת מרחב החיים שלו. וכשצריך הוא יהיה תמיד לצידו.
ניסיון שלישי: אברם ושריי חיו שנים בציפייה לילדים. לכן כשאברם קיבל הבטחה: "לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת" ושיהיה לו בן, "..כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ" שריי נחפזה, והציעה לו את הגר. כאשר הגר בהיריון עם ישמעאל, המתיחות בבית עולה.
אני תפילה, שנדע להקשיב פנימה לקול ה’. נשמור על תקשורת מקרבת, נלמד להקשיב ולא להיחפז, נפתח את הלב ונכניס את השמחה שתפיץ אור ברכה.
בַּדֶּרֶךְ… / חנה סנש
קוֹל קָרָא, וְהָלַכְתִּי,
הָלַכְתִּי, כִּי קָרָא הַקּוֹל.
הָלַכְתִּי לְבַל אֶפֹּל.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
