תובנות שליקטתי מהפרשה הקודמת: בזוגיות ובהורות, אהבה ללא רגש ואחריות, היא אדישות (!), הנובעת מחוסר תקשורת ומעצימת עיניים במתרחש.
האדישות מובילה לריחוק ולהתפרקות וזה בדיוק מה שקרה ליעקב.
יוסף מסתובב עם כתונת הפסים כסמל לאהבת אביו אותו.
כתונת המייצגת את האפליה, ומייצגת את הניכור מקנאת אחיו, ומייצגת את ההתנשאות שלו כלפי אחיו. גם כאשר יעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו, אחיו ראו רק את הכתונת ומתוך שנאה קרעו אותה מעליו, הכתימו אותה בדם והביאו אותה לאביהם. משפחת יעקב התפרקה.
התובנה: התא המשפחתי הדורש נוכחות, חייב להיות נר לרגלינו! לדעת לתקשר, להקשיב, לפרגן, לכבד, ולאהוב ללא אפליות. כל ילד זקוק לגבולות, ליד מחבקת ויד מכוונת כדי להרגיש אהוב ומוערך. מפני שהבית שבו גדלנו, הוא המקום שאליו נחזור מתוך כבוד וגעגוע.
פרשת "מקץ" ממשיכה: אחי יוסף ששיקרו לאביהם, שחיה רעה טרפה אותו, מתהלכים ברגשות אשמה כבדים מנשוא! בדיוק כפי שיעקב אביהם התהלך, ברגשות אשמה כבדים, על שרימה את אביו.
מי אחראי לטרגדיה שפקדה את משפחת יעקב? כולם! להבנתי, יעקב מבלי שהתכוון, אחראי. אם יצחק היה עיוור כאשר בירך את יעקב במקום את עשיו, אז יעקב מרוב אהבתו את יוסף, היה כעיוור כשעשה לו כתונת פסים, שעוררה את קנאת בניו שהשתוקקו לתשומת לב אביהם, שהייתה נתונה אך ורק ליוסף… הדבר עורר את קנאת אחיו עד לשנאה מפלצתית. יוסף אשם שהתהדר בחלומותיו ולא חשב לדבר עם אחיו ולפייסם, וגם אחיו נושאים באחריות, שנתנו לשנאתם למלא את ליבם תאוות רצח. לכן משה מזהיר אותנו: "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ" (ויקרא י"ט), מפני ששנאת הלב משבשת את הדעת עד לחורבן הבית!
יוסף, שאשת פוטיפר העלילה עליו והושלך לבית האסורים, הוא לא אותו יוסף המפונק והיהיר שהיה בבית הוריו, שלא היה מודע לשנאה שרוחשים לו אחיו. פה הוא עצמו, מחובר לזהותו ולאור שבתוכו, קשוב לזולת ומלא נתינה. מתוך אמונה פתר לשר האופים ולשר המשקים את חלומותיהם וביקש משר המשקים בצאתו מהכלא, להזכירו, וחיכה בסבלנות לשחרורו.
יוסף יושב בכלא, זה הזמן לחשבון נפש עם עצמו. שאלות רבות הטרידו את מנוחתו:
מה סיפרו אחיו לאביהם אודותיו? למה שנאו אותו עד שביקשו להמיתו? ואז הבין שנהג להוציא דיבתם רעה ואביו במקום להוכיחו עשה לו כתונת פסים מנקרת עיניים, שזרעה קנאה בלב אחיו, והוא במקום לדבר אל ליבם, התהדר בחלומותיו המנבאים שימשול עליהם. קנאתם הפכה לשנאה יוקדת. יוסף בוודאי חשב לעצמו, לו יעקב אביו היה מוכיחו ומתווה לו דרך, להתנהגות הבונה אחוות אחים, ובד בבד מדובב את אחיו, לדבר את שעל ליבם, הכול היה אחרת. הבנה זו גרמה לו כאב וחרטה.
והנה, "וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם". פרעה חולם שני חלומות. כל חרטומי מצרים התגייסו ולא הצליחו לפתור את חלומותיו. כשלא נמצא פותר, שר המשקים ניזכר ביוסף. יוסף מוצא מהכלא ומתייצב בפני פרעה.
יוסף פותר את חלומות פרעה בזכות אמונתו ויושרו, הסביר לפרעה שמדובר בחלום אחד. אחרי שנות השובע יגיעו שנות הרעב והציע דרכי פעולה כדי למנוע רעב. פרעה נתן בו אמון מוחלט ומינה אותו לשר הכלכלה ולמשנה למלך. כך יוסף הפך מבן מפונק ויהיר, לאחד המנהיגים החזקים באזור.
כשאדם בירידה זה הזמן להסתכלות פנימה על חולשותיו, חסרונותיו והפרזותיו. ההכרה בטעויותיו היא הזדמנות לתיקון שיביא לשינוי בתוכו ולצמיחה, ואז מתוך הקושי יבצבץ אור של אמונה, ענווה ותקווה שיוביל לעלייה ברוכה.
יוסף המשנה למלך, הקדיש את זמנו וחוכמתו בדאגה לכלכלת מצרים והפך את מצרים מקור למזון לכל נזקק ולכל עמי האזור. נשא אישה, הקים משפחה וראה ברכה והצלחה בכל מעשיו.
הרעב הכבד הביא את עמי האזור למצרים לשבור שבר. השמועה הגיעה גם לכנען מוכת הרעב. יעקב שולח את בניו למצרים, לקנות אוכל, את בנימין השאיר אתו, "כִּי אָמַר, פֶּן-יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן." האחים יורדים מצרימה ולא מזהים שהשליט העומד בפניהם הוא אחיהם יוסף (קשה להם לדמיין את השינוי במעמדו), שבשנאתם ביקשו להמיתו ונמכר לעבד, לפני עשרים שנה.
אבל יוסף זיהה את אחיו, "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף… אֵת הַחֲלֹמוֹת…" ומתחיל לפעול למימושם.
ואז: "וַיִּתְנַכֵּר… וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" ומאשים אותם שבאו לרגל במצרים.
האחים ההמומים השיבו: "שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ…בְּאֶרֶץ כְּנָעַן…הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ".
יוסף מוכן לזכותם מאשמת ריגול אם יוכיחו שיש להם אח שנשאר בכנען! הוא אוסר את אחיו לשלושה ימים ולאחריהם הציע להם פשרה: שאחד האחים יישאר כבן ערובה, עד שיביאו את האח הקטן למצרים.
להבנתי, יוסף סלח לאחיו ומשתוקק לאחד את המשפחה.
אז למה יוסף משליך אותם לכלא? כדי שירגישו את מה שהוא הרגיש כשהם השליכוהו לבור.
ואכן, התנהגות יוסף עוררה בהם זיכרונות המלווים ברגשות אשמה כבדים, באומרם: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ… בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ … עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת."
כמה דיוק יש בשיחת האחים הטעונה הזאת. כשהאשימו את עצמם על שאטמו אוזניהם משמוע את תחנוניו וזעקותיו של יוסף אחיהם שהשליכוהו לבור. מעשה אכזר זה הודחק במשך עשרים ושתיים שנה וכעת הוא פורץ. יוסף ששפתם היא שפתו, הבין שהם כואבים מרגשות אשמה כבדים, "וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְך". יוסף בוכה! הוא מסתכל על אחיו בעיניים חומלות, של געגוע, כי הרגש המשפחתי חזק מתפקיד המשנה למלך. הפיוס המיוחל יחכה לשבוע הבא.
אחרי שלושה ימים, יוסף משלח את אחיו, בעוד שמעון מוחזק כבן ערובה עד לשובם עם בנימין. בלב כבד, האחים חוזרים הביתה כששמעון איננו איתם ומספרים לאביהם שהם חייבים לחזור עם בנימין. יעקב המתייסר מסרב לתת את בנימין הקטן.
אולם, כשהרעב הכביד, יעקב בלב כבד מנשוא, הפקיד את בנימין בידי יהודה.
מהפרשה למדתי: שהתיקון בתוכנו יבוא מתוך ראיית הטעויות ואז נבין שחיינו בחושך ומתוך ראיית האור נכיר תודה.
באנו חושך לגרש/ ש
רה לוי תנאי
באנו חושך לגרש,
בידינו אור ואש.
כל אחד הוא אור קטן,
וכולנו אור איתן.
חג חנוכה שמח!
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
