תובנות מהפרשה הקודמת: לפני עשרת הדיברות ה' נתן לעם ישראל מתנה, ומהי המתנה: "…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. "
להבנתי: סגולה היא משורש מסוגלות. להיות מסוגלים לבנות ולהיבנות כעם אחד, עם עתיד משותף אחד. או חלילה להיות מסוגלים לתת לאגו ולשנאת חינם לפלג ולהוביל אותנו (כולנו בסירה אחת), לאבדון.
הביטו וראו, כשהתרחשה הטרגדיה הגדולה, החורבן מרעידת האדמה בטורקיה ובסוריה, הזדעזענו. מדינת ישראל, מתוך מסוגלות להתעלות, שלחה סיוע הומניטרי לסוריה (מדינת אויב), וכמובן יצאה משלחת חילוץ לטורקיה, צוות רפואי וסיוע הומניטרי. לראות את צוות המחלצים שלנו במסע מטלטל בין ההריסות, לא עוצר לרגע, כדי למצוא ניצולים, אלה רגעי חסד וגאווה יהודית ישראלית. עם סגולה! זה ההבדל בינינו לבין אויבינו הששים לכלותנו.
הלוואי ונהיה מסוגלים בינינו לראות נכוחה איש את אחיו ולהקשיב, ללא דעות קדומות, בקשב נקי. עם אחד!
פרשת "משפטים" – ממשיכה: העם נמצא עדיין למרגלות הר סיני וחווית קבלת התורה, מרגשת מאוד. עשרת הדיברות הם חוקים ערכיים לחיים מתוקנים. הדיבר החמישי מדבר על מצוות כיבוד הורים: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ".
שאלתי את עצמי: האם מגיע לנו פרס על כיבוד הורינו?! לא! כי כיבוד הורים זה מובן מאליו זה רגש היוצא מעומק הלב. אז מה הכוונה?
אביא דוגמא מוחשית: החותנת היקרה של בני בכורי חיה בביתם, מוקפת אהבה.
מדובר באישה מבוגרת עם מחלות רקע. בתקופת הקורונה חלתה בקורונה ומצבה הידרדר, כלתי היקרה, כשבני היקר הוא העוגן, התנגדה לאשפוז, טיפלה באמה היקרה, במשמרות עם בנותיה (נכדותיי האהובות), כשהן עוטות מסכות, כפפות לשמירת היגיינה, באהבה גדולה ובמסירות אין קץ 24 שעות סביב לשעון. דוגמא לכיבוד הורים למופת!
כשהחלימה מהקורונה, הרופאה, שכלתי האהובה, הייתה איתה בקשר טלפוני לאורך כל תקופת המחלה, אמרה לה: אין דברים כאלה! כל הכבוד לך! אימך ניצלה אודות הטיפול המסור, הדאגה, החום והאהבה שעטפתם אותה.
היחס הטוב והמכבד שאנחנו מעניקים להורינו מסב להם רוב נחת המרנין את ליבנו, וילדינו רואים זאת, ההשתקפות תעורר בהם את הרגש ואת ההבנה שהם חוליה בשרשרת הדורות המחברת אותנו. לכן הדאגה להורים מחום הלב, היא חלק מהותי מקיומנו – קיומם.
לפיכך, "לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", אין זה אומר שנחיה עד מאה ועשרים, אלא ככלות כוחנו נמשיך להיות אהובים ומוקפים באהובינו, עד שנעצום עינינו.
על החוויה של מעמד הר סיני שכול העם היה כאיש אחד בלב אחד, עלינו לספר כגעגוע לילדינו וילדינו לנכדינו, כך מדור לדור, כדי שיבינו מי אנחנו ומאין באנו ושכולנו עם אחד וגורל אחד לנו!
וכך נפתחת הפרשה: "וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם". לפני מי? להבנתי, לפני שופטי העם ולפני כל העם, האנשים, הנשים והילדים, כולם חייבים להיות שותפים בהקשבה לחוקים ולערכים ובהפנמתם. כי ברגע שיפנימו את הערכים וישננו אותם, ידעו להפריד ולהבחין בין עיקר לטפל, ויתנהגו בהתאם, יכבדו איש את רעהו וישמרו על כבוד האחר ככבודם. ואם יסטו מהדרך, יהיו קשובים לשופט ויבינו שדבריו נכוחים ואכן סרו מהדרך.
"וְכִי-יְרִיבֻן אֲנָשִׁים–וְהִכָּה-אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף…."
בתיאור המריבה בין האנשים, אין ענישה, מפני שהניזוק שותף לאשמה, גם הניזוק אשם בנזק. אך אם הניזוק יזדקק לטיפול רפואי, ישלם המכה על הטיפול.
פרשה זו מאגדת בתוכה נורמות מוסריות, ערכיות, חברתיות ואנושיות ועשיית צדק, ללא משוא פנים וללא העדפת החזק על החלש, כולם שווים בפני החוק.
אולם, לשם מה ניתנו החוקים החברתיים עכשיו? חוק העבד, חבלה, גנבה, דיני נזיקין, לא לחקות את תרבות הגויים, ועוד. הרי העם נמצא במדבר, אין לו מדינה ולא חברה מבוססת, אין לו רכוש, ולא עבדים, הם חיים בנדודים ממקום למקום… להבנתי, יש חשיבות בלימוד הערכים והחוקים, לחיים טובים וערכיים, בעודם במדבר כשהעם עוד בחיתוליו, מפני שהלימוד וההפנמה יתנו להם כלים לבניית משפחה וממשפחה לאומה מוסרית וערכית למופת.
מזה אני למדה: כשהילדים קטנים זה הזמן ללמדם ולחנכם, מתוך דוגמא אישית, את הבסיס לחיים מוסריים וערכיים: כיבוד הורים, טוהר הלשון, אחוות אחים, מידות טובות, לא תגנוב ולא תרמוס את כבוד רעך, לכידות חברתית ועוד. שיעורר בהם את תחושת השייכות ויחזק את זהותם ואת הערבות ההדדית, שיבואו לידי ביטוי בהתנהלותם בכל מהלך החיים, כעם אחד בלב אחד!
העם הקשיב ואמר למשה:"כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". מה הכוונה נעשה ונשמע? להבנתי הצנועה: העם יעשה מה שהוא מוצא לנכון לעשות, ייתן לאגו לנהל ולדרדר אותו. כך היה בבית ראשון שנתנו לשנאת אחים להובילם לחורבן. כך המשיכו בבית שני, השנאה והפילוג שלחו את כולנו לאבדון, ובגלות הצטערו והתעוררו לשמוע ולהקשיב לקול הפנימי, הרצוף מוסר וערכים, כיבוד הורים, אחות אחים, חמלה והבנה שאחים אנחנו ושנאת אחים היא אם כל חטאת!!
בימינו המראות שאנחנו רואים, המילים והשפה המתלהמת שאנחנו שומעים, מעוררים דאגה לבאות, העלולים להוביל אותנו לעבר פי פחת. אויבינו רואים ומחככים ידיים בהנאה. בעוכרינו הדבר.
אני תפילה שנפתח את הלב להקשבה נקייה, שתעורר את ההבנה שעם אחד אנחנו והאחריות לעתידנו המשותף פה בארץ האבות, במוצא פינו. "מוות וחיים ביד הלשון", חייב להיות נר לרגלינו.
זמן אהבה / אהוד בנאי …
ליד התחנה המרכזית,
גשם על הכביש,
ראיתי איש זקן יושב לבד ומחריש,
"לאן לפנות?" שאלתי,
"לשמאל או לימין?"
"תלך ישר", כך הוא אמר,
"ישר ותאמין",
אם לא תעשה לחברך מה שלעצמך כואב
אתה תמצא את הנתיב לירושלים שבלב.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס
