פרשת השבוע- פרשת "קרח" (פרק טז-יח)

והפרשה מסתיימת בעשיית ציצית למען: "לא תתורו אחרי לבבכם ….."

להבנתי, לא תתורו = אל תסתובבו כתיירים, תרגישו שייכות, מחוברים לזהותנו, לסלע קיומנו. כשמרגישים שייכות, שום הון שבעולם לא יזיז אותנו מאדמתנו, וממשפחתנו.

דומה להורים, נוכחים, קשובים, מחוברים בתחושת שייכות ורגש אוהב לילדים, למשפחה, שתעורר בלב הילדים שייכות ורגש כלפיהם. אחרת הילדים ירגישו בביתם תיירים, ויחפשו שייכות בחוץ אצל החברים.

תחושת השייכות, האחריות והאחדות, הם מקור עוצמתה של משפחה ואומה!

פרשת "קרח" נפתחת במרד: "וַיִּקַּח קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי; וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה, וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי-יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, ……. וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, …….. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו"

מנהיגותו של משה עומדת כל הזמן במבחן וכל פעם מול קבוצה אחרת המערערת על מקומו, אך הפעם מדובר במרד! מאתים וחמישים איש חברו יחדיו בהנהגת קרח והביעו אי אמון בסמכות משה ואהרון, וקראו תיגר על הסדר שקבע ה’ במי שינהיג את העם ואת תפקידי השבטים.

הפעם לא מדובר בקיטורים שהתרגלנו אליהם אלא במרד! למה?!

להבנתי, כשלא מחוברים לאור השוכן בתוכנו, חשים ריקנות, כמו עלה הנידף ברוח לכל כיוון. והריקנות מעוררת חשדנות, וכשהחשדנות מחלחלת מתעוררת הקנאה והקנאה מביאה לשנאה ולאי אמון ואי אמון מביא למרד.

מאיפה עזות המצח של קרח ועדתו? ממרים שדיברה לשון הרע על משה אחיה ונענשה, ואהרון שמע ושתק. לכן, "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר" (תלמוד הבבלי, מועד קטן, כה). לא פלא שגם בבני הדודים תתעורר החשדנות ותבער קנאתם כאש המכלה ללא הבחנה.

טענתו של קרח מתבססת על בקשת ה’ ממשה: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה’" (ויקרא יט). קרח באותו נימוק כולנו קדושים רואה את עצמו שווה למשה ואהרון וככזה הוא רוצה להנהיג במקומם. הקנאה והתאווה לשליטה ולכוח שיבשה דעתו.

קרח לא הבין שקדושה הינה תכונה הנלמדת ונרכשת. כדי לממש את הקדושה צריך לעמול בהתמדה, ולעקור משורש את המנטליות המצרית, העבודה הזרה, את הקנאה, לשון הרע, ואת צרות העין, את היהירות והשמחה לאיד. מדובר במלאכה יומיומית שתקרב אותנו אל עצמנו, נראה הפרזותינו, ומתוך התכוונות נתנהל בצניעות, בענווה ונקפיד על: "ואהבת לרעך כמוך" נראה טוב, ונעשה טוב, זה הבסיס שיקרב אותנו אל הקדושה.

משה נפגע כי אם משפחתו חושדת בו, מי יאמין לו! לכן הגיב באופן רגשי, "וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו"

דתן ואבירם, הגדילו לעשות, והאשימו את משה בכול תסכוליהם, ובמצח נחושה טענו: "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר …"

כל כך מהר שכחו שבמצרים היו עבדים, ללא זהות, והוכו ללא רחם על ידי הנוגשים! ובעזות מצח העזו לקרוא למצרים בשבחה של ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש! ולאיים שלא יעלו אל הארץ המובטחת: "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר–לֹא נַעֲלֶה" בכך גזרו את דינם.

משה כעס מאוד! "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה, מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-ה’, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם….."

משה הציע את מבחן המחתות, "מבחן הקטורת" כדי להוכיח להם שלא מדובר בהתנשאות אלא במינוי משמיים: "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי לה’ִ אישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ"

אם קורח באמת דאג לבני ישראל כפי שאמר: "כל העדה כולם קדושים." היה חייב לדחות על הסף את ההצעה של משה ולבקש שכל העם ישתתף במבחן הקטורת. אולם קורח רצה את הכהונה לעצמו, בלבד! לכן, הסכים להצעה שרק 250 איש שאתו ישתתפו במבחן המחתות- הקטורת. כל טיעוניו המוסריים התגלו כעורבא – פרח.

ומה קרה? אש ירדה והענישה את כל 250 האנשים שהשתתפו, "וְאֵשׁ יָצְאָה,….. ותֹּאכַל, אֵת הַחֲמִישִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ, מַקְרִיבֵי, הַקְּטֹרֶת."

הענישה המזעזעת הינה הוכחה: וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-ה’ שְׁלָחַנִי…." (פסוק כח’).

שיעור לחיים, שנרחק מחשדנות, מקנאה, צרות עין ושמחה לאיד. האדם המקנא שרוי באפלה, הוא אוכל את עצמו ורומס ברגל גסה וללא ביסוס במושא קנאתו. קשה לו לראות אנשים מצליחים, הוא מאמין שהוא חכם יותר, יודע הכי טוב, ומגיע לו יותר. וזה גורם לו לאי שקט, כי הוא ממוקד במה שיש לאחר, במקום לשמוח במה שיש לו.

 שבת שלום ומבורך!

 אסתר פינס