הפרשה הקודמת מתארת את הקושי של משה לעזוב את העם ללא דברי תוכחה, בקשה, ואזהרה: "וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ, וְלֹא תִשְׁמָע;…….הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ-"
משה הדואג מזהיר שוב, אם ניתן לחטא היוהרה (הקללה שבתוכנו) לטשטש זהותנו, לקנאה ולשנאת אחים לנהל אותנו, תיפרם הרקמה המחברת אותנו כעם עד לחורבננו. "אָבֹד תֹּאבֵדוּן"
השמים והארץ יעידו, איך? השמים והארץ נצחיים. הראייה אחרי חורבן הארץ והפיכתה לארץ עזובה ושוממה שאפילו הדמיון לא יכול לתאר שהייתה שוקקת חיים, הארץ לא התייאשה, חיכתה לשובנו אלפיים שנה, ובכל רגב מרגביה שמרה את ההיסטוריה של בני עמנו, שאיש לא יוכל לטעון שהיה כאן לפנינו.
פרשת "וילך" נפתחת – "וַיֵּלֶךְ, מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא"
בקוראי שורות אלה ליבי נצבט, משה הדואג לגורלנו, בראותו את העם אחרי נאומו מתפזר איש איש לאוהלו, במקום לנוח סוף סוף ולהסיר דאגה מליבו הוא ממשיך לדאוג כי הוא מכיר ויודע היטב שדווקא כשנתיישב בארצנו נשכח מאין באנו ונרצה להתנהל ככל הגויים.
לכן, על אף גילו המופלג בן מאה ועשרים, אפסו כוחותיו וכשלו רגליו הוא לא מתייאש ולא מתעצל, קם לאט והחל מדדה ומכתת רגליו מאוהל אל אוהל ומדבר אל לב כל אחד ואחת, שלא נישכח מאין באנו ונזכור להתנהל כחברה וכעם חפצי חיים. ובד בבד, נתן להם – לנו את ברכת הדרך וחוזר ומזהיר שנשמור על עצמנו מעצמנו.
בשארית כוחותיו משה מתמקד ביקר מכול, והוא: גורלנו והמשך קיומנו על הארץ הטובה הזאת.
שיעור לחיים: כמו משה המנהיג הנאמן, גם אנחנו כהורים טובים דואגים לילדינו, מתווים דרך ומקנים ערך ומשננים שוב ושוב כדי שידעו ויזכרו מי אנחנו ומאין באנו. ייקחו אחריות, יתנהלו בענווה מתוך תחושת שייכות שתחזק את זהותנו – סלע קיומנו. ממשיכים ומזהירים אותם שישמרו נפשם מפיתויים לא רצויים והרסניים כמו: אלכוהול, סמים, אלימות מילולית ופיזית ולא יתפזרו אל דרכים עקלקלות שתוצאותיהן מי יישורנו!
משה ניפרד מהעם ומעביר באופן אישי את שרביט ההנהגה ליהושע תוך כדי דברי חיזוק לעם לקראת כיבוש הארץ ודברי חיזוק ליהושע לקראת התפקיד: "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה’ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ–לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ."
כלומר: כשנאמין באמת בצור קיומנו, נעלה מתוכנו את הניצוץ שיאיר את דרכינו, נחיה בביטחון ואין מחריד! הבחירה בברכה או חלילה קללה בידינו!!
לפיכך, משה במבט צלול ודואג חוזר, מבקש ומזהיר: שימרו על עצמכם מפני עצמכם!
משה עובר ונותן הוראות להתנהלות בארץ ומסביר: שקריאת התורה תעשה אך ורק בשנת השמיטה בחג הסוכות. "וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה–בְּחַג הַסֻּכּוֹת………. תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל "
בשנת השמיטה בחג הסוכות, למה? כיוון שבשנת השמיטה אין פערים חברתיים, אין עשירים ואין עניים, כולם שווים.
חג הסוכות בשנת השמיטה איננו חג האסיף, כי יבול השמיטה שווה בין כולם, כך התורה שווה לכולם ללא הבדלי מעמדות – כולם שווים!
לכן, טקס "הקהל" יתקיים אחת לשבע שנים במוצאי שנת השמיטה בחג סוכות. כדי שהעם יבין ויפנים את ערך הענווה, האחדות והשוויון בין אדם לחברו ובין המעמדות לא רק שוויון כלכלי אלא תחושת שייכות המחברת אותנו כחברה וכעם.
שלמה המלך היה הראשון, שקרא בעברית מהתורה לעיני כל עם ישראל. הנאום משלב אמונה וקיום המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום שיזכיר מי אנחנו ומאין באנו ויחבר את העם לתורה – סלע קיומנו, וישכילו לבנות חברה חומלת, ערכית ומוסרית שתחזק את תחושת השייכות והערבות ההדדית.
אבל לצערנו, כפי שמשה ניבא, זה לא החזיק מעמד, העם היה עסוק בטשטוש הזהות (בעבודה זרה- קללות) שהובילה לשנאת אחים ולחורבן בית ראשון ושני.
ה’ היודע שאנחנו כפויי טובה, וכל האזהרות והתוכחות לא יחזיקו מעמד, ביקש ממשה ומיהושע לכתוב את התורה כשירה:
" וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל."
למה שירה? כי המנגינה משתרשת בליבנו. פורצת חסימות, פותחת את הלב ומרוממת את הרוח בכל מצב בחיים. הניגון מעורר בנו געגוע למשפחה, ומחבר אותנו לשורש קיומנו וילווה אותנו במשעול החיים.
לכן, התורה כשירה תעורר בנו את תחושת השייכות ותחזק את זהותנו, תאיר את דרכינו לסור מהדרך הלא נכונה בה נסחפנו, נתנהל בענווה ונשוב לעצמנו ל"אני" השלם, לשלום בתוכנו ושלום בינינו. מאוחדים וערבים זה בזה!
אני תפילה שלקראת יום הכיפורים נאמץ אל ליבנו את השירה הזאת הפותחת את הלב ונבקש סליחה מאלה שפגענו בהם אם במילים או במחשבות ונקבל באהבה את סליחתם של כל מי שפגע בנו. למחול ולסלוח! להכיר תודה ולהודות על כל היש!
אבל המנגינה/ אהוד מנור
הנה מנגינה
פשוטה וקטנה,
והיא בתוך ראשי מטיילת.
תמיד היא איתי, מאז ילדותי,
ליבי ביתה וליבה ביתי.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!
אסתר פינס
