הפרשה הקודמת מתארת איך בתוך השמחה של מסע בני ישראל אל הארץ המובטחת התחילו הפחדים, לא טוב להם, נפשם יבשה, אין שמחה בליבם. לכן, אף מעין מים זכים לא יוכל להרוות את צימאונם ואת תאוותם לבשר. והנה אל תוך מקהלת הקיטורים מרים הצטרפה ודיברה בקנאות על הנהגת משה, "הרק אך במשה דבר ה’ הלא גם בנו דבר." ואהרון שמע ושתק, שתיקתו הסכמה.
משה לא הגיב. ה’ הגיב במקומו שאכן אין שוויון כי "פה אל פה אדבר בו." אחרי דבר ה’ מרים כוסתה בצרעת על לשון הרע. משה העניו סלח לה והתפלל מנהמת ליבו לרפואתה.
והעם חיכה למרים ולא המשיך במסעו,
זו שייכות – אחדות!
פרשת "שלח לך" – נפתחת בפרשת המרגלים שנשלחו לתור את הארץ.
"וַיְדַבֵּר ה’, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ–כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם"
אחרי המשברים (המתאוננים, המתאווים, ומרים), העם המשיך במסעו, כל תחנה וקיטוריה, וכעת בשנה השנייה לצאתם ממצרים, סמוך לכניסה לארץ, ה’ מבקש ממשה לעצור ולשלוח אנשים לתור את הארץ.
שלח לך: זה לא ציווי. רק אם משה ירצה, ישלח.
ומשה שולח שנים עשר נשיאים, נשיא מכל שבט, לתור את ארץ כנען, על מנת, "…. וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ"
למה ה’ הציע לשלוח נשיאים לתור את הארץ? להבנתי, מדובר במבחן מוכנות והיכרות הנפש לנשיאים, האם בהיכנסם לארץ יפסעו על אדמתה מתוך חדוות הלב, בתחושת שייכות, ובתודעת שליחות, ויכירו תודה על ששפר גורלם, מעבדים התהוו לעם נאור, עם תרבות ונחלת אבות שעליה ירצו, מחוזקים ברוחם, להילחם חדורי אמונה וזקופי קומה לאומית. או שירגישו ריחוק וזרות, והפחד המשתק ימלא את חדרי ליבם, כזרים באפלה!
שיעור לחיים, האם אני מוכנה לקבל את מה ששייך לי, הייעוד שלי, אלמד, אתקן, ואצמח ממנו, איבנה ואבנה, אפתח את הלב וארגיש שייכות שתעורר ותחזק את הרגש האוהב, ואשמח במה שיש, כי זה שלי, הכי חשוב, והכי יקר! או שאתנגד ואחשוב, שאיני מסוגלת, כי הפחד לנסות ולהרגיש משתק אותי, ואשאר נפש יבשה, באפלה. הכול בידינו!
מעניין מה יביאו הנשיאים באמתחתם?
אחרי ארבעים יום הנשיאים חזרו עמוסים בחוויות וגם בפרי הארץ, כולל אשכול ענבים מנחל אשכול. ודיווחו למשה ולאהרון ולכל עדת ישראל, מה שראו בשליחותם:
"בָּאנוּ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא- וְזֶה-פִּרְיָה……ּ וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
משה שלח נשיאים נשואי פנים, ועשרה מהם החליטו שהם חגבים ללא כנפים, למה?
לדעתי, מחשבות יוצרות מציאות. הפחד משינוי מעמדם שיתק אותם. הם בחרו להסתגר בפחדם. לכן, כל דבר חדש נראה להם מאיים. מבטם העוין והמפוחד הפנו כלפי עצמם, ומה ראו? חגבים!
כדי לתאר את גובהם של ילדי הארץ היו צריכים להשוות את עצמם, לחגבים. במקום שתתחזק רוחם ויתורו את הארץ המובטחת כבני חורין, באמונה, בשמחת הלב, בעיניים טובות ובונות, כמו העיניים של יתרו חותן משה, כשראה שמשה שופט את העם לבדו האיר לו והציע לו לארגן מערכת משפט, משה הקשיב, ועשה. וביקש שימשיך לשמש לו עיניים טובות ובונות.
’אך הנשיאים = המרגלים, נשארו עבדים, ללא זהות, עם עיניים המבוהלות מכל מה שזז.
המרגלים תרו את ליבם אך ליבם היה ונשאר סגור והפחד מכרסם. לכן, הגיעו למסקנה שלא יוכלו להילחם ולכבוש את הארץ כי העם היושב בה עז והם חגבים, אפס! "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ."
הפחד לגיטימי כל עוד אינו משתק. אבל הם משותקים לכן השתמשו במילה אפס. כלומר: לא שווים כלום. וזה חטאם!
המרגלים חיפשו תירוץ להצדקת חולשתם, ומצאו אותו בהוצאת דיבת הארץ. "לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ."
לעומתם, יהושע וכלב תרו כבני חורין את אותה הארץ, ומתוך הכרת התודה פירשו אחרת את שעיניהם הבונות ראו. כלב אמר בגאון: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ–כִּי-יָכוֹל נוּכַל, לָה"
בעיצומו של וויכוח סוער בין עשרת המרגלים לבין יהושע וכלב, על הפרשנות, זעקו יהושע וכלב, "טובה הארץ מאוד מאוד!"
הכול בעיני המתבונן! איך אנחנו מפרשים את שעינינו רואות ואוזנינו שומעות, כי רק אנחנו מסוגלים לעשות מעצמנו חגבים, או בני חורין, החיים בשלום עם עצמנו ועם כל הסובבים אותנו. ובאמונה הנוסכת בנו כוחות גדולים נישא את לפיד החירות לחיזוקה של מולדתנו – ארץ ישראל.
אני תפילה שנדע לפתוח את הלב , נכניס את השמחה, ומתוך תחושת שייכות ושליחות נסתכל בעיניים טובות, בונות ושקטות על האוצר היקר שיש לנו בבית, ונודה על כל היש ועל הארץ הטובה מאוד מאוד, נחלת אבותינו.
אין לי ארץ אחרת/ אהוד מנור
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי.
שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס