פרשת שמות (מפרק א' – ה')

בשבת נפרדנו מספר בראשית! מפרשת "ויחי" המסיימת את תקופת האבות ליקטתי תובנות.

בלב חרד יעקב ראה איך בניו נטמעים בשפע של מצרים ולא עולה על דעתם לשוב הביתה. יעקב ידע שהטוב של הגלות לא יחזיק מעמד, הבית הוא העוגן והמבצר! לכן, לפני מותו, כשילדיו סביבו, בירך אותם איש כברכתו. ועל מנת שלא יאבדו את זהותם ויהיו כעלה הנידף ברוח, חילק לכל שבט נחלה בארץ שתשמור על זהותם ועל הארץ המבוטחת, הנצחיים. כך יעקב בנה את יסודות המדינה שתקום!

בברכה ליוסף: "… נָתַתִּי לְךָ, שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ". פרשנותי הצנועה היא: יעקב אומר ליוסף שתף את אחיך – היו שכם אחד! אחים אתם. כוחכם באחדותכם!

המסר לדורות ברור! החיבור לזהותנו וההבנה שאחים אנחנו תחזק את הערבות ההדדית שהיא כוחנו וחוסננו הלאומי! כולנו בסירה אחת!

פרשת שמות – ממשיכה לספר לנו איך בני ישראל שירדו למצרים, נצמדו לסיר הבשר, וכפי שיעקב חשש, הם לא חושבים לשוב הביתה לארץ המובטחת.
מי חושב על ארץ האבות, כשנהנים מחיים טובים, נושאים תפקידים בכירים, צוברים נכסים ומשגשגים?!

לעומתם העם המצרי הגיע לחרפת רעב, נמצא בסכנה קיומית, שילם מיסים גבוהים, ונאלץ בעצת יוסף לוותר גם על אדמתו ועל רכושו תמורת פת לחם.

לפיכך, זרעי הקנאה החלו נובטים במוחם של המצרים, וחיכו לשעה המתאימה לנקום את נקמתם בבני ישראל.

משפחת יעקב כשירדה למצרים מנתה שבעים נפש, במרוצת השנים בני ישראל אומנם שמרו על שמותיהם, כי ויתור על שם הוא וויתור על הזיכרון – על המהות, אך נטמעו בתרבות מצרים. לכן ספר שמות נפתח: "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה…". "לכל איש יש שם."

התובנה: אם נקפיד לשמור על שמותינו, על שפתנו, על הזיכרון, הליבה לשמירת זהותנו, נבטיח את חרותנו בנחלת אבותינו.

הנה הגיעה שעת הנקמה: "וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם," פרעה ראה את בני ישראל מתרבים בארץ גלותם, הבין שהוא בבעיה. הריבוי המופלא התקבל בחשש מפני גיס חמישי. הפחד והשנאה מתורגמים לשעבוד ולהשמדה.

מההיסטוריה של בני עמנו למדתי: שאגו ושנאת חינם שבשו את הדעת, חסמו את הקשב, סגרו את הלב והובילו למלחמת אחים, לחורבן בית ראשון ושני ולגלות אלפיים.
גם גלות מצרים, נזרעה פה בארץ, שנאת האחים ליוסף אחיהם, שבשה את דעתם עד שכמעט והרגוהו, הובילה לשבר גדול ששבר את הלב, פירק את המשפחה והוביל לגלות מצרים. בימינו, מששבנו לארצנו אחרי אלפיים שנות גלות, חובה עלינו להתעורר ולא לתת לשנאת הלב לשבש את דעתנו, לא עוד! כי בעוכרינו הדבר!

דווקא בגלות מצרים, הופכים בני יעקב ממשפחה לעם. פרעה, הראשון שזיהה תופעה זו: "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם … הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ.
כמה עצוב, בני ישראל מוגדרים כעם עצום בתהליך כאוב, בעבודת פרך, כתוצאה מקנאה שהפכה לשנאה עיוורת ולהשמדה!

"…וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, … וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה."

המצרים ראו בבני ישראל חיות, כמו שרצים הם פורצים, כמה שעינו אותם, "כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". המצרים נחרדו, שנאתם בערה כאש עד אובדן צלם אנוש.

מאידך גיסא, עם ישראל הנרדף, במערבולת, לא מבין ממה נובעת שנאת המצרים אותם. סיר הבשר התהפך עליהם כאש אוכלה.

פרעה מצוה על המיילדות: "כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ". רע ומר היה גורלם של ילדי ישראל במצרים!

והנה בחשכת השמד, נבקעת החשכה על ידי אלומת אור, אורן של המיילדות, המשכנעות את פרעה שהנשים העבריות, "כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן…וְיָלָדוּ". המיילדות הצילו את הבנים העבריים ושמרו על צלם אנוש.

אנא! שיתו ליבכם! שואת היהודים הראשונה הייתה בגלות מצרים. גלות מצרים בשונה מגלויות אחרות, החלה ברצון שתחילתה בשגשוג ושלווה וסופה בשנאה מפלצתית ובייסורים. גלות אלפיים נבעה משנאת חינם שהובילה למלחמת אחים עקובה מדם! יהודים ששרדו הוגלו והתפזרו בין העמים והפכו עם זר ומנוכר, שנואים, נרדפים, פוגרומים, אִינְקְוִויזִיצְיָה, גירוש עד השואה הנוראה. האם נשכיל בימינו להקשיב איש לאחיו, נאזן אי הבנות ונחיה בהרמוניה? אחים אנחנו!

האור השני – הוא אורו של משה, תינוק עברי שנולד בתוך התופת ושל אימו האישה מבית לוי, שלמרות הגזירה הסתירה אותו ושמה אותו בתיבה בסוף שעל שפת היאור, ושל מרים אחותו המתגייסת להצלתו ושומרת עליו מרחוק. האור השלישי – של בת פרעה שראתה תינוק בתיבה, חמלה עליו ואימצה אותו. כך משה גדל כנסיך מצרים.

מסכת חייו של משה ממקדת עליו עד היום את אלומת האור.

משה לא הסתגר בארמון פרעה, אלא יצא להגנת אחיו. כשראה מצרי מכה עברי, הגן על העברי והכה את המצרי. כשנודע הדבר הוא ברח למדיין. במדיין משה התחתן עם ציפורה בת יתרו, הקים משפחה ועסק ברעיית צאן.

ה' שמע את זעקת בני ישראל וראה את סבלם, נגלה למשה ומבקש ממנו לבצע את משימת חייו: להנהיג את בני ישראל בצאתם ממצרים. משה מתנגד: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה?" משה לא ידע מהי זהותו, האם נסיך מצרים? משבט לוי? או רועה צאן מדייני? חשב לעצמו, מי מכל הזהויות יציל את ישראל!

משה ניסה להתחמק באומרו שהוא כבד פה וכבד לשון, אך כאשר ה' הבטיח לו, "…אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי… יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּו", משה השתכנע. חזר לחותנו ואמר: "אָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם."

שמחת הלב של אהרון שכנעה את משה לקחת על עצמו את התפקיד ולהוציא את העם מעבדות לחירות.

מי ייתן, ונדע ללכת, מתוך שמחת הלב, יחד כל הדרך – באמת, עם אחד! ללא אגו, ללא התנשאות וללא פחד, שבת אחים גם יחד.

יחד/ שמרית אור

עוד נדע ימים טובים מאלה
עוד נדע ימים טובים פי אלף
שורשינו יעמיקו סלע
כמו ארזים בהר.

שבת שלום ומבורך
אסתר פינס

בת פרעה מוצאת את משה ומביאה אותו לארמון. קונסטנטין פלביצקי, אמצע המאה ה-19

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

פרשת "משפטים" (מפרק כ"א -כ"ד)

תובנות מהפרשה הקודמת: לפני עשרת הדיברות ה' נתן לעם ישראל מתנה, ומהי המתנה: "…וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ. "

קרא עוד >