"אם חקלאות כאן, מולדת כאן" ו"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" הם משפטים של סמילנסקי שחרוטים לא רק על קיר בית הספר אלא גם בליבי. אני מאמין גדול בדור הצעיר ובהשקעה בו". כך אומר ברוך אלון המורה ומדריך השל"ח המיתולוגי של בית ספר חקלאי בפרדס חנה שחיי והווי בית הספר ממשיכים לפעום בו גם היום, בדייט מרגש על החיים ויש לו מה לומר על המצב במדינה: "אני מאוכזב מהמנהיגות הפוליטית שיש היום בארץ. הערכים לאורם גדלנו נשארו סיסמאות בלבד. היום כל אחד ממנהיגינו עושים לביתם. מצד שני, אני ער מאוד לשינויים שנעשו לאחרונה לדוגמא בנושא פתרון המחסור במים על ידי התפלה, ההתפתחות של ענף ההייטק והכישרונות שצמחו כאן, מציאת הגז והשימוש בו, חוסנו של הצבא ושילוב הנשים בתפקידים שונים בו וגם ההתפתחות שלנו בנושא החקלאות בהיבט של המצאות ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות".
לפני חודשיים נערך כנס מחזור של בוגרי שנת 85 (מחזור מ"ז). לקראת המפגש, בני המחזור ביקשו לצלם את ברוך אלון המורה והמדריך האהוב והבלתי נשכח כדי למשוך יותר משתתפים לאירוע. "לשמחתי, הגיעו המון מבני המחזור שלא התראו 37 שנה! היה מפגש מאוד מרגש מבחינתי שכן מחזור זה ליווה אותי בשנים מאוד קשות בהן סעדתי את רעייתי ז"ל והם נאלצו להסתדר כמעט בלעדיי והפגינו בגרות ותמיכה יוצאת דופן. חלק מבוגרי המחזור הזה הגיעו לעמדות מפתח כגון מנכ"ל שטראוס-עלית לשעבר, מנהל רשת בתי מלון בינלאומית, ראש מועצה, מנכ"ל חברת אגרי-טק ועוד ועוד, מספר ברוך התרגשות.
רוב חייו הוא חי באזור שלנו, בתחילה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, שם עבד במשך 30 שנה, הן כמדריך חברתי וכמורה לשל"ח. לאחר מכן עבר להתגורר בזכרון. רעייתו, צופיה פויזנר זכרה לברכה, היא בת המושבה, בזכרון חי 35 שנה ולאחרונה עבר לגור ב"פרוטיאה בכפר", דיור מוגן בשרון. הוא בן 82, אלמן, אבא לארבעה ילדים, ניר (56), תמר (50), אמנון (47) ושרי (45) ו-11 נכדים.
מה שלומך היום?
עברה עלי שנה מאוד משמעותית עקב המעבר לדיור מוגן ועזיבת הבית והאזור שכה אהבתי ובו חייתי רוב חיי. המעבר לדיור מוגן כרוך בקושי מנטלי להיפרד מהחיים שהכרת ושאהבת, ולהכיר בעובדה שאתה בשלב בחיים בו אתה זקוק לסביבה יותר נגישה ותומכת. היום, כמעט שנה לאחר המעבר, אני יכול לומר שלמרות החששות אני בתחושה מאוד טובה ושלמה עם הצעד שעשיתי. אני בעיקר סובל ממגבלות פיזיות אך לשמחתי בראשי נותרתי צלול, חיוני ואופטימי. אני נהנה מתחושת הכפר שיש במקום, דבר שהיה לי מאוד חשוב (גם בצעירותי חייתי בקיבוץ), מהצוות החם והמסור ומהקרבה לילדיי ונכדיי שתומכים בי באופן שוטף.
אתה המדריך והמורה המיתולוגי לשל"ח בחקלאי פרדס חנה
חיי והוויי בית הספר ממשיכים לפעום בי גם כאשר איני שם וגם כאשר בית הספר, לצערי, שינה את פניו. עם זאת, דורות שלמים של תלמידים, חלקם בקשר עמי עד היום, חולקים איתי זכרונות ורגעים מאוד מיוחדים ומשמעותיים שזכינו לעבור יחד. בית הספר בצביונו החקלאי, העניק לנערים והנערות שלמדו בו חינוך לאהבת הארץ, מגע עם הטבע, ידע בחקלאות, ניסיון בעבודת כפיים לצד חיים חברתיים תוססים ולימודים עיוניים רגילים. מועצת התלמידים לקחה תמיד חלק מאוד פעיל בניהול ועיצוב חיי בית הספר. כשאני מביט בבוגרי בית הספר והפנימייה, אני נמלא גאווה על האנשים שהפכו להיות ועל כמה החיים בבית הספר עיצבו את דמותם (לדבריהם).
שתף במסע עבודתך כמורה לשל"ח ומדריך חברתי בבית הספר החקלאי
התחלתי את דרכי כמדריך גדנ"ע שעסק בנושאים טרום צבאיים כגון טופוגרפיה, עזרה ראשונה, ספורט שימושי (מסלול מכשולים), קליעה למטרה וקרב מגע. לאחר מס' שנים מועט התחום עבר שינוי והוסב למקצוע של"ח ששם דגש על אהבת והכרת הארץ, טיולים וסיורים מחוץ לכתליי ביה"ס ובנוסף לימוד התחומים שהיו בגדנ"ע. כשהגעתי לבית הספר החקלאי שהיה למעשה פנימייה ובית ספר לילדי האזור, חיפשו מדריך חברתי לעבודה בפנימייה עם מגורים במקום. הן המקום והן התפקיד קנו את ליבי כקיבוצניק לשעבר. כמדריך חברתי חנכתי מחזורים מכיתה ט' עד י"ב של נערים/ות בפנימייה, לעיתים דור המשך של בוגרי ביה"ס שהאמינו בדרך החינוכית של בית הספר. אותם נערים/ות היו רחוקים מהבית וזקוקים לדמות אבהית שתיתן מענה לכל צורך שעולה, תכוון אותם, ותגן עליהם במידה ומתעוררת בעיה עם ובבית הספר. עם זאת, היו גם רגעים מצחיקים ובלתי נשכחים כגון השבעות של הג'מילים, תחרויות אוכל וערבי וכיתה, וכמו גם בקרים בהם נאלצתי להפוך את מיטותיהם של תלמידים שסרבו לקום לשיעור.
אחד הדגשים שעמדו לנגד עינינו כמדריכים היה חינוך לעצמאות והעצמה של הנערים/ות בחלוקת תפקידים ואחריות במסגרת חיי הפנימיה ובית הספר בכלל. הקשר שנרקם ביני לבין התלמידים בשנים הללו הוא קשר מאוד עמוק, ולאורך השניים הוזמנתי לחתונות של חלקם, ערבי בוגרים ופגישות מחזור.
חוויה שלך שנחרטה בליבך מהשנים הללו?
כמורה לשל"ח הקפדנו להוציא את התלמידים לפעילויות מיוחדות כגון קפיצה לברזנט מגג המכבסה, טיולים מאתגרים ברחבי הארץ, תחרויות ניווט, תחרויות חקלאיות והספורט. במבט לאחור, אין תחליף לפעילויות מהסוג הזה שתורמות לעצמאות, ביטחון, גיבוש, חינוך לעבודה, תושייה וכמובן אהבת הארץ. מאוד חורה לי כשאני שומע היום שמשרד החינוך שוקל לבטל את הטיולים השנתיים. הערך והמשמעות של זה כחוויות מעצבות הוא בל יתואר.
ראש מועצת זכרון זיו דשא היה תלמיד שלך, כיצד אתה זוכר אותו?
זיו דשא, לימים הפך להיות ראש המועצה, קורא לי עד היום "המדריך". למרות שזיו לא נמנה על תלמידי הפנימייה, הוא היה "מורעל" ומאוד פעיל בחיי בית הספר, השקיע ושהה שעות רבות בחיי הפנימיה, הגה חלק מהפעילויות החברתיות והיווה חלק ממועצת התלמידים של בית הספר.
אישתך צופיה ז"ל
את אשתי, צופיה, הכרתי בקיבוץ חניתה, שם שירתה כמורה חיילת. צופיה היא בת למייסדי זכרון, עבדה בהוראה הן בבי"ס אלונים בפרדס חנה והקימה לאחר כמה שנים את מרכז הלמידה לחינוך מיוחד בבית הספר החקלאי.
היא נחשבה למורה נערצת בגיל הרך, והורים היו נלחמים שילדיהם יגיעו לכיתה בחינוכה.
חיינו יחד בבית הספר החקלאי ובנינו את ביתנו בזכרון (בו לא זכתה לגור).
לצערי, צופיה חלתה בסרטן ולמרות מלחמה עיקשת לצד גידול ילדינו הצעירים, בשנת 1985 היא נפרדה מאיתנו בגיל 43. היא היתה אשה מאוד צנועה ואם היתה יודעת שאני עומד לכתוב עליה שורות אלו, לא הייתי מקבל אישור לזה.
השיר שכתבה בתך שרי על אמא
שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע סָפַרְתִּי
אִמָּא, הַשָּׁנִים מַרְחִיקוֹת אוֹתִי מִמֵּךְ
וְהַמִּסְפָּר הַזֶּה, שְׁלוֹשִׁים וְשֶׁבַע,
זָר לִי
כִּמְעַט כָּמוֹךְ
וְעַכְשָׁו אוֹגוּסְט, וְחַם,
וְאָנִי מַבִּיטָה בַּיְּלָדִים בְּחֻפְשָׁתָם
שׁוֹאֶלֶת מָה עָשִׂיתִי אֲנִי
בְּאוֹגוּסְט הַהוּא
כְּשֶׁשָּׁכַבְתְּ
יוֹדַעַת שֶׁיָּמַיִךְ נוֹקְשִׁים לְאָחוֹר
מָה עָנִית כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי
מָה אוֹכְלִים הָעֶרֶב
וְאִם אֶפְשָׁר לָצֵאת לְשַׂחֵק
כְּשֶׁגּוּפֵךְ רָפֶה
וְנַפְשֵׁךְ נֶאֱנֶקֶת
נֶאֱחֶזֶת בְּקִיר הַחַיִּים הַחֲלַקְלַק
הַאִם מַשֶּׁהוּ מִכָּל הָרַע הַזֶּה
שֶׁפָּשָׂה בָּךְ
הִצְלִיחַ לִבְקֹעַ אֶת יָמַי
כְּשֶׁכִּרְסַמְתִּי קִלְחֵי תִּירָס בַּבְּרֵכָה,
אוֹ כְּשֶׁרַצְתִּי בֵּין מַמְטֵרוֹת,
כִּי זִכְרוֹנִי, אִמָּא, טָרַף הַכֹּל
שׁוּם רֶמֶז לֹא הָיָה שָׁם
לֹא כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים שֶׁלָּךְ,
עַצְבוּתֵךְ
אוֹ מִטַּת יָד שָׁרָה
שֶׁדָּהִית לְתוֹכָהּ.
שׁוּם סֶדֶק לֹא נִפְעַר
בַּלֵּב הַבּוֹטֵחַ שֶׁהָיָה לִי
עַד אוֹתוֹ יוֹם
בְּעֶשְׂרִים וְשֶׁמּוֹנֶה
אוֹ תֵּשַׁע
בְּאוֹגוּסְט
בּוֹ הֵדֵי סִירֵנָה פִּלְּחוּ אֶת אָזְנַי
וְאַמְבּוּלַנְס אֶחָד שֶׁנִּכְנַס בִּשְׁעָטָה
לָקַח אוֹתָךְ
וְלֹא הֶחֱזִיר.
הַיָּמִים הַהֵם מַזְהִיבִים בַּזִּכָּרוֹן
שְׁמוּרִים בַּחֲלוּדָה
הַיְּקָרָה בְּיוֹתֵר
בְּלִבִּי.
החינוך של פעם ושל היום
חלק ניכר מהפעילות שלנו היתה הלינה בשטח, להסתדר באמצעים מינימליים של אוהלים, או לינה באכסניות אך יציאה לפעילות לילה, והיום יש נטייה להרבה מבתי הספר לוותר על הלינה ולעבור לטיולים חד יומיים על מנת לצמצם פעילויות המהוות סיכון (אלכוהול, אלימות, עישון וכו'). מגמה זו נוגדת את התפיסה של שדאות, מחנאות, התמצאות במרחב, ולטעמי מחטיאה מאוד את התפיסה של המקצוע הזה.
מה הטיפים שלך למורים של היום?
לתת יותר עצמאות לתלמידים, בטח ובטח בעידן כמו היום בו הטכנולוגיה משחקת תפקיד, יש הרבה ידע זמין והתלמידים יכולים להתמודד עם משימות עצמאיות ותפקיד המורה הוא בעיקר לכוון ולהנחות, כמו גם לסמוך. בנוסף, לא לוותר על פעילויות חווייתיות שתרומתן לפעמים עולה על הידע הנרכש בכיתה.
חשוב גם לא להותיר מאחור תלמידים שמתקשים וזקוקים לשיעורי עזר או גישה חינוכית אחרת על מנת שלא ינשרו מבית הספר ויצליחו להשתלב.
מה הטיפים שלך להורים של היום?
אני מאמין שהורים צריכים פחות להתערב בנעשה בבית הספר ובניהולו. יש לתת לצוות שנמצא קרוב לילדים ושהוכשר לכך לקבל את ההחלטות הנדרשות וגם צריך לשדר לילדים תמיכה ועידוד כלפי בית הספר והצוות החינוכי.
נוסטלגיה: מדינת ישראל של פעם, איך היה בתקופת הצנע?
בתקופת הצנע חייתי בירושלים וחוויתי מחסור במצרכי יסוד. אכלנו אבקת בייצים וחלב, חולקו תלושים על מנת להגביל את הכמויות שכל משפחה צורכת, בחורף לא היו ירקות בכלל, היינו מסתפקים בתפ"א שמטבלים אותו בכף שמן או ריבוע של מרגרינה. השתמשנו בחובזה ובגידולי בר שונים.
חייך בקיבוץ חניתה
בגיל 14 עברתי לגור בקיבוץ חניתה כילד חוץ. חלק מהקושי הכלכלי והמחסור שחווינו בצירוף עם משיכה שלי לטבע ולחיי הכפר דחפו אותי לנתיב הזה. נערותי בקיבוץ היתה חוויה של עצמאות, התנסות בעבודה חקלאית, (למדנו בבקרים ואחה"צ עבדנו בכרם) וחיי חברה מאוד פעילים ועשירים. היינו קבוצה של ילדי חוץ שחוברה עם בני המשק והקשרים שנרקמו בינינו מלווים אותנו עד היום. ממש לפני כמה ימים הייתי במפגש של קבוצת עופר, הקבוצה של בני כיתתי מחניתה. נשארתי בקיבוץ עד גיל 26 והייתי מוכן לחיות שם עד היום כי אורח החיים הזה מאוד מדבר אלי.
כיצד אתה חש היום במדינה?
אני מאוכזב מהמנהיגות הפוליטית שיש היום בארץ. הערכים לאורם גדלנו נשארו סיסמאות בלבד. היום כל אחד ממנהיגנו עושה לביתו. מצד שני, אני ער מאוד לשינויים שנעשו לאחרונה לדוגמא בנושא פתרון המחסור במים על ידי התפלה, ההתפתחות של ענף ההייטק והכשרונות שצמחו כאן, מציאת הגז והשימוש בו, חוסנו של הצבא ושילוב הנשים בתפקידים שונים בו וגם ההתפתחות שלנו בנושא החקלאות בהיבט של המצאות ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות.
מה אתה צופה למדינה ממרום גילך?
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן" ו"טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו" הם משפטים של סמילנסקי שחרוטים לא רק על קיר בית הספר אלא גם בליבי. אני מאמין גדול בדור הצעיר ובהשקעה בו.
מה אתה עם ניסיונך מציע למדינאים?
אין תגובה
מה אתה מאחל לשנה החדשה?
שנה של הכרעה בבחירות שתחזיק לאורך ארבע שנים וגם שקט בגבולותיה של ישראל.
מה החלומות שטרם הגשמת?
לא מרגיש שיש משהו שהחמצתי, באופן כללי אני אדם השמח בחלקו.
כיצד תרצה שיזכרו אותך אחרי גיל 120?
שיראו בי מדריך ואדם ששימח את ליבם (ויפסיקו לקרוא מדריך מיתולוגי) והיה חלק משמעותי מחייהם של תלמידי ומשפחתי.
אם יכולנו לסובב את הגלגל מה היית משנה במסע בחייך?
לא הייתי משנה דבר.
מה הכי חשוב בחיים?
אופטימיות
משפחתך
אני מתענג על משפחתי ונהנה ממסירותה אלי.
