דוקי (דרורה) כהן, בת 73, תושבת זיכרון יעקב, נשואה לעמי (שם בדוי), אם לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים מרצה כיום בנושאים כמו: סבתאות, שיטת "העבודה" והספר הקודם שכתבה "ילד שווה – לא פחות ולא יותר". היא גדלה ברמת השרון ולאחר סיום לימודיה במגמה ריאלית יצאה לגרעין נחל ליוטבתה והייתה ממקימי היאחזות הנח"ל בסיני לאחר מלחמת ששת הימים. לאחר שירותה הצבאי עברה מספר קורסים במחשבים, למדה סטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב ועסקה בניהול מערך המחשוב במשרד החינוך בתל אביב (הייתה אחראית יחידה על כל מערך השכר של המורים בארץ).
הציגי את עצמך
גדלתי ברמת השרון, עסקתי שנים רבות בתחום המחשוב שמאוד אהבתי (ניהול פרויקטים, ניתוח מערכות ותכנות). לאחר שהתחתנתי עם עמי (השם הבדוי של בעלי) עברתי לירושלים שם הוא חי ושם ילדנו את שלושת ילדינו. במקביל לעבודתי במחשוב למדתי הנחיית הורים במכון אדלר והנחיתי קבוצות הורים רבות. שני התחומים הללו השלימו אחד את השני ומאוד נהניתי מהשילוב ביניהם. במהלך השנים התמחיתי בשיטות נוספות כגון: גשטאלט, התמקדות, שיטת "העבודה" של ביירון קייטי, המצפן ועוד.
הרציתי בנושאים: הורות, סבתאות ושיטת "העבודה". כשהתחילו להיוולד הנכדים (כיום כבר שמונה), עזבנו את ירושלים והגענו לזכרון יעקב וכך התקרבנו מחצית הדרך אל בתנו שגרה בקיבוץ בצפון הארץ.
לפני כשלוש שנים הוצאתי את ספרי הראשון: "ילד שווה – לא פחות ולא יותר", שחשף את התחושה שליוותה אותי מאז ילדותי שאני "שווה" פחות מאחרים. רק לאחר שהשתחררתי כמעט לגמרי מתחושה זו, התחלתי להתעמק בה ולחקור אותה והגעתי לתובנות שאותן פרסמתי בספר, תובנות שלדעתי עשויות לסייע לכל הורה לקבל את עצמו ואת ילדו ללא תנאי, שזה התנאי העיקרי לחוש בעל ערך ו"שווה". הספר תורגם לאנגלית באמזון וזכה לשלושה רבי מכר.
ספרי על הטריגר שהביא אותך לכתוב את הספר ״לחיות עם בן-זוג בדיכאון ״?
הספר הזה נולד מתוך איזה צורך חזק שהיה לי להעלות על הכתב את הקורה אותי כשאני חיה לצד בעלי כשהיה בדיכאון.
בהתחלה היה חשוב לי לשפוך לנייר כל מה שעולה, ועלה הרבה. אחר כך הבנתי שאני רוצה לשתף אחרים במצבי, בניסיון שלי, בתובנות שלי וחשבתי שזו בהחלט יכולה להיות תרומתי הצנועה לעולם. כמובן שבעלי היה צריך להחליט אם הוא מסכים לכך או לא, והוא לקח לו כמה ימים לחשוב אם זה נכון לו, ומתוך ההבנה שלו שזה חשוב ויכול לעזור לאחרים הוא החליט שכן, למרות שלפני הדפסת הספר הוא ביקש שניתן לו בספר שם בדוי, ובהחלט הבנתי אותו.
הספר מחולק לכמה חלקים. החלק הראשון הוא מעין תאורטי ומסביר על תופעת הדיכאון ומביא ציטוטים מבעלי ומאנשים נוספים (חלקם סופרים שכתבו ספרים על כך עקב ניסיונם) על איך הם מתארים את תופעת הדיכאון ומה הם הרגישו בזמני הדיכאון. אך רוב הספר הוא על ההתמודדות שלי לצד בעלי בעיקר בדיכאון האחרון, על התובנות והלקחים שעזרו לי להמשיך להתמודד ולתמוך בבעלי.
מהם הלקחים והתובנות מהספר כדי להמשיך ולקיים את החיים לצד בן זוג חולה?
התובנה הכי חשובה שאני מאמינה שעזרה לי, לגבי הבושה – אסור להתבייש. ואם חשים בושה אז היא גם זו שמקשה ביותר על המצב.
הבושה מכפילה ואפילו משלשת את הקושי הקיים, ואם נבין שאדם הסובל מדיכאון וממשיך בחייו במאמצים אדירים יחד עם הסבל הגדול, הוא מקור לגאווה גדולה, ואם ככה נתייחס אז הכול יהיה שונה גם אצל האדם שסובל מדיכאון וגם אצל הסביבה שלו. אני מאמינה שהבושה היא לעיתים קשה מהדבר עצמו שבגללו מתביישים.
משום מה ינקנו את הבושה יחד עם החלב, ונדמה לי שאין כמעט אנשים שחיים ללא שום תחושת בושה על משהו. (זה הקשר בין שני הספרים: תחושת הערך, השווה, ולחיות ללא תחושת בושה). זו יכולה להיות בושה בגלל שאין לי כסף, או שאין לי תואר, או שאני נמוך, או הורי התגרשו (היום אולי זה ההפך, בושה על כך שהורי לא התגרשו), או שאני חולה במחלה ובטח אם אני בדיכאון.
ועצם זה שאני מוציאה את הספר וחושפת אותנו, אני נותנת דוגמא ל"לא להרגיש בושה".
עוד דבר שהיה חשוב לי להביא בספר, זה ההתמודדות עם רגשות קשים שקורים לנו בתקופה הזו. לצד התמיכה והעזרה והעידוד והאכפתיות עולים גם רגשות קשים של כעס, חוסר אונים ואפילו שנאה.
אז מה עושים עם הרגשות האלו? איך חיים איתם בהשלמה, בהכלה, בחמלה לעצמינו ולבן הזוג, ולא בביקורת או בהדחקה שרק משאירים אותם ואפילו גורמים להם להתחזק.
את זה למדתי במשך השנים בכל מיני שיטות שהוכשרתי גם לעבוד בהם. כמובן שזה לא זבנג וגמרנו וזה לא איזה פטנט שרוכשים אותו ומאז הכול קל ופשוט. האוטומט שלנו הוא כל כך חזק בלרדת על עצמינו ולברוח מכל מה שמאיים להכאיב לנו. אך קיים איזה פלא שדווקא אם נותנים לרגשות הקשים האלו להיות, ובכל הרבדים שלנו (בגוף, ברגש וגם בשכל בתנאי שלא נותנים לו לבלבל אותנו כי הוא מומחה בכך) משהו טוב קורה לנו, והכאב הופך לאיזו נחמה, הקלה ותחושת חמלה, במקום הסבל שאנחנו רגילים להיות בו כשאנחנו מבקרים את עצמינו כשאנחנו נופלים לתחושה קשה, או מדחיקים את התחושה או מתנהגים כאילו לא קרה כלום.
אמנם זה אפשרי לעשות זאת לבד עם עצמינו, אך מניסיוני אני תמיד מחפשת פרטנר שמכיר את השיטה ושיהיה איתי וינחה אותי.
האם העצות שאת מעניקה בספר טובות גם לאנשים שחיים לצד בן זוג שסובל ממצבים קשים אחרים כמו פרקינסון או אלצהיימר?
אני מאמינה שכן. קודם כל מחלות קשות אחרות לפעמים מדרדרות את האדם הסובל מהן גם לדיכאון. אך גם במקרה שלא כך, נראה לי שהתומכים בכל המחלות של בני זוג מתמודדים עם תופעות דומות. אני למשל נעזרתי בספר של אמנון שמוש שכתב על מחלת האלצהיימר של אשתו.
השבוע אמרה לי חברה שקראה את הספר: "את טועה, זה ספר שיכול לעזור לכולם, לא רק לתומכים בבני זוג חולים. כולנו מתמודדים מדי פעם עם רגשות קשים ועם תופעות של חולי שלעיתים מערערים אותנו". אולי היא צודקת.
את אישה חזקה ומעוררת השראה, מהיכן את שואבת את הכוחות ?
מי שקרא את הספר הראשון שלי "ילד שווה", מבין שגדלתי עם תחושה שאני "שווה" פחות מאחרים ומי שמכיר את התחושה הזו יודע שלחוות אותה זה ממש לא קל ובהחלט לא תורם להרגיש חזק. אני אדם שמאוד חשוב לי לגדול, להתפתח, להיות אמיתי, ולקבל את עצמי והאחר. ולכן, השקעתי בעצמי, בטיפולים, בסדנאות ובקריאת המון ספרי התפתחות. גם העבודה עם אחרים בשיטות שלמדתי חיזקה מאוד את כל מה שלמדתי והאמנתי.
הילדים שלנו היו עוגן רציני מבחינת הקשרים והפתיחות שהייתה בינינו. ובכל אופן היו הרבה ימים לא קלים שממש לא הרגשתי חזקה. (תקראו בספר).
אולי הדבר הכי חשוב זה שאני מאוד אוהבת את בעלי, הוא כ"כ יקר לי. למרות שהוא היה חלק נכבד מחייו בדיכאון הוא ביסודו אדם שמח וטוב לב. בכל התקופות שבהן הוא לא היה בדיכאון וגם הן היו תקופות ארוכות, הוא פינק אותי ופרגן לי בלי סוף. נכון שהיו זמנים שחוויתי תחושות קשות כלפיו, אבל בדרך כלל לאחר שבדקתי זה היה בגללי ולא בגללו. והוא עם כל הקושי שהוא הפיל עלי בחיים, גם תרם לי להיות אדם טוב יותר, וזה נורא חשוב לי.
היו רגעים בהם התייאשת ורצית לעזוב?
בדיכאון הראשון היו רגעים בהם התייאשתי כי לא ידעתי איך מתמודדים עם זה, מאוד כעסתי ואיימתי שאעזוב. מכיוון שהייתי תלויה בבעלי בפעולות הפשוטות והחשובות של החיים כמו שליטה על ענייני הכספים, עשיית קניות, טיפול בבעיות שצצות בבית או במכונית ואפילו בבישולים, מאוד נבהלתי מהאפשרות לעזוב ולחיות לבד. רק אחרי שעברתי טיפול בנושאים אלו והבנתי שאני יכולה לחיות לבד, יכולתי לבחור בו ולא מתוך חוסר ברירה. ואכן בחרתי בו לגמרי. הדיכאון לא לקח לי את האהבה אליו, אלא אפילו הביא לתחושות שאולי לא היו מופיעות בלעדיו כמו: אכפתיות ורצון גדול לעזור לו, להראות לו שיש בשביל מה לחיות, לשכנעו להאמין שזה יעבור עוד מעט. אפשר להגיד שהדיכאון הביא לקרבה, יחד עם רגעים של כעס ושאין יותר כוח.
דוקי מסיימת את הספר במילים הבאות: "אינני יודעת מה מצפה לנו, האם ההתדרדרות במצבו תיעצר או חלילה תחריף. אני יודעת שגם אם אפול מדי פעם, אקום, כי כזו אני. יש לי כלים רבים שרכשתי במהלך חיי, ואני מאמינה שהם יעזרו לי להתגבר על רגעים של כעס, פחד, חוסר סובלנות ובדידות, לתמוך בבעלי היקר ולהחזיר לשנינו את שמחת החיים והאהבה. אלו החיים שלנו, לטוב ולרע, ואנחנו נחיה אותם".
כיצד תרצי להעביר את הבשורה הלאה, את מרצה בתחום?
אני נורא רוצה לתת הרצאות. אחת על שני הספרים שכתבתי, בספריות בישובים בארץ. והשנייה על הספר השני לאוכלוסיות שיכולות להיעזר כמו קבוצות תמיכה, מחלקות אשפוז וכדומה.
כיצד ניתן לרכוש את הספרים?
