בין עצים ופרדסים ב"שלוות עולמים פרדס -חנה כרכור לצד אקליפטוס ברוח ששורק בלוז כנעני" מתגורר צייר בינלאומי. אומרים שהוא דגול ואיש באזור אינו יודע על קיומו.
דוב למד בסקול נסיונל סופרייר דה בוז-אר בפריז שם למדו ציירים ידועים בהיסטוריה כמו דגה ודלקרואה ומאטיס לימד שם.
יצירותיו של דוב הוצגו בתערוכות ובגלריות נחשבות בכל העולם. גם היום בגיל 93 ואחרי אירוע מוחי, אשר הושיב אותו על כיסא גלגלים ופגע ביכולות המוטוריות שלו, יושב דוב מול כן הציור ומצייר בעיקר סוסים אותם הוא אוהב עוד מילדותו.
במסגרת פרויקט תיעוד קורות חיים שנערך במרכז הפיס בפרדס-חנה, נשלחה אל דוב מתעדת. התפתח סיפור אהבה, בין שני אנשים שגרים באותו היישוב ואינם יודעים על קיומו, אחד של השני. "לא יכולתי," אומרת תמרה פרי- שטיינברג אשר התרגשה מאוד מעבודותיו והצרה על כך שאמן כה דגול גר בכרכור ולא פגשנו בו, "להשאיר את ההתפעלות מהצייר ומעבודתו, לעצמי. הרגשתי שזכותה של האוכלוסייה באזור לדעת שבקרבה חי אדם שכזה, מוכשר כל כך, מעניין כל כך."
דוב בוסני, למרות גילו המופלג, הסכים לבקשותיה של תמרה ויחד יזמו תערוכת ציורים, בה יוצג חלק מהציורים.
התערוכה תפתח בערב פתיחה חגיגי ביום חמישי, 2 בדצמבר 2021, באולם התרבות מוזה, במרכז "מירב" שבכרם מהר"ל.
דוב נולד בצנעא, תימן – "נולדתי בשנת 1928, שני מתוך ששת ילדיהם של יונה (חממה) לבית עוזרי וחיים בוסני. בת בכורה נולדה למשפחת בוסני, תמר-טורקיה שמה, ואחריה חמישה בנים. אני, השני מבין הילדים נולדתי בשם טוב, עם הגיעי לארץ, החליט הפקיד הגליציאני שקבל אותנו, לעברת את שמי לדוב. לא ממש אהבתי את ההחלטה, אך התרגלתי עם הזמן. אחרי נולדו אחי עזר ושלמה. אלי ואמנון נולדו בישראל".
הדרך לארץ הקודש החלה במסע מפרך על חמורים מצנעא עד לעדן, שם נפגשו עם האב ומשם שטו באוניה לנמל יפו. "בשנת 1933, אבא התחיל לעשות הכנות לעזוב. השלטונות לא הרשו לצאת מתימן והוא מצא דרך להשיג פספורטים. הוא נסע לעדן, סיפר שהוא נוסע כדי לקנות סחורות, והשביע את אימא לא לספר לאף אחד מה הייתה המטרה האמיתית לנסיעה. אבא השאיר שקים עם מטבעות זהב אצל אחיו אברהם. בכסף הזה השתמש מאוחר יותר אברהם, כדי לשלם למורה דרך ולכל הנדרש. אימא הכינה מלאי של גמז (לחם יבש), עוגות, בשר מבושל ומיובש ומאכלים אחרים.
כשהגיע הזמן לצאת לדרך, אימא קיבלה מהדוד משה (אחיה) שק מלא כסף. את שלמה ועזר הקטנים שמו בתוך ארגזים על בהמה אחת, אימא, תמר ואני רכבנו כל אח
ד על חמור. למלווה שלנו קראו ישראל עוזרי.
יצאנו למסע לעדן, ביום ראשון בשעה חמש לפנות בוקר. בדרך נתקלנו בבדיקות של חיילים. אימא שלי שיחדה אותם בכסף והם אפשרו לנו את המעבר הלאה. הלכנו על אבנים וסלעים, וראינו המון לטאות ענקיות על הסלעים. (מאוחר יותר זיהיתי אותם בסרט בקולנוע בית העם).
יום אחד עברו מעלינו שני מטוסים קטנים עם כנפיים כמו של ציפור, הרעש שלהם הפחיד את הפרדות והן התחילו להשתולל, נפלנו מהפרדות. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מטוס בחיי.
בדרך לעדן, אחרי שהלכנו כל היום, היינו מגיעים בערב לאוהל גדול, אוכלים ארוחת ערב ונחים בלילה. באחד הערבים, צעירה ערביה שהכינה קפה, הרתיחה מים בכד גדול וגבוה. אני שכבתי קרוב מאד לכד. הכד התהפך וכל המים הרותחים נשפכו על הגב שלי. צרחתי מרוב כאבים. פוניתי לבית חולים איטלקי, בעדן, טופלתי ונשארה לי אהבה גדולה בלב לאיטלקים ולאיטלקית. שם גם נפגשנו שוב עם אבא, שכבר סידר את כל הסידורים שנדרשו לנו: סרטיפיקטים ודוקומנטים.
מעדן הפלגנו באונייה איטלקית, שהפליגה לפורט סעיד. כמובן שזו הייתה לי הפעם הראשונה לראות אנייה. חיכינו בפורט סעיד שישה ימים, עלינו על אניית משא שחורה מפחם וירדנו ביפו. זכורות לי שתי אוניות שהפליגו זו מול זו. זוכר את הצפיפות ואת העשן ואני שומע עדיין בראשי, את הצפירות החזקות."
בתחילה התגוררו ביפו בבית משפחה מוסלמית. לבעל הבית קראו אבו זוהדי. יחד איתם גרה עוד משפחה יהודייה, לכל משפחה חדר אחד. אבו זוהדי התנהג אליהם יפה.
באפריל 1936 הזהיר את אביו של דוב לעזוב מיד את יפו משום שלמחרת, ביום שישי, תתחיל שחיטה של היהודים ביפו.
הסוכנות היהודית הודיעה לפני כן שעל היהודים לברוח מיד מיפו, ולהגיע לקולנוע בית העם. מבית העם חולקו כולם לבתים של קרובי משפחה.
משפחת בוסני נאלצה לעבור לגור אצל אחיו של האב ברחוב בן יהודה.
אחרי 3 שנים עברו לבית (צריף) משלהם ברחוב עמוס בצפון ת"א. דוב למד בבי"ס אהבת ציון, אחר-כך בבי"ס גאולה. ב"לדוגמה" בכיתות ה-ח’, משה בליך היה המחנך. קסם של מורה.
אחרי סיום הלימודים, דוב עבד במוסך פורד בדרום ת"א.
ביוני 1945 התגייס לפלמ"ח. אחרי הגיוס לפלמ"ח, דוב נשלח לרמת הכובש ואח"כ לקיבוץ גבעת חיים. המגויסים עבדו והתאמנו בפיקודו של המ"כ חיים ויישלבוים. בין המפקדים היו גם משה ברכמן, חיים ברלב (שכונה "חיים כידוני"), נתן שחם. אחרי מספר חודשים דוב נשלח לקורס מכי"ם בג’וערה בפיקודו של צביקה זמיר שהיה גאון צבאי. ב 17-16 ביוני 1946 דוב השתתף בפיצוץ גשר בנות יעקב. הוא הניח חומר נפץ. קיבל 2 כדורים בחזה ונפגע קשה בריאה הימנית. דוב אושפז מספר חודשים בבית חולים בילינסון עד שהבריא. מאז נחשב כנכה צהל 60% נכות. אחרי האשפוז דוב חזר לגבעת חיים. בתקופת מלחמת השחרור היה אחראי על מטה הפלמ"ח במלון סאבוי בטיילת ת"א, לשם הגיעו המפקדים לדווח על הפעילות. (בצילום:דוב בצעירותו).
אחרי המלחמה עבד כנהג בשרות ההסעות הממשלתי. היה נהג של השר למסחר ותעשייה. "התפקיד שלי היה להסיע שרים, פקידים בכירים לפי צרכיהם. הייתי נהג של השרים ברנשטיין ויופה, בהמתנות בין הנסיעות, כשחיכיתי במכונית, הייתי מצייר מהדמיון בחורות ערומות. מצייר וחושב: איך אוכל ללמוד ציור.
זכור לי אחד מהמנהלים, שראה את הציורים והציע לי לבוא לצייר אצלו עם עוד אנשים. באתי, הייתה שם "מודל", כבת 40, לבושה חלוק, אותו הסירה בבת אחת. קיבלתי שוק. הייתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי אישה עירומה לחלוטין באור מלא. כל העפרונות שלי נפלו ונשברו. אני לא זוכר אם ציירתי, הייתי בהלם".
זכור לי אחד מהמנהלים, שראה את הציורים והציע לי לבוא לצייר אצלו עם עוד אנשים. באתי, הייתה שם "מודל", כבת 40, לבושה חלוק, אותו הסירה בבת אחת. קיבלתי שוק. הייתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי אישה עירומה לחלוטין באור מלא. כל העפרונות שלי נפלו ונשברו. אני לא זוכר אם ציירתי, הייתי בהלם".
בתמיכת משרד הביטחון דוב למד שנתיים גרפיקה בבצלאל וגר בירושלים. אחרי שקיבל המלצה מצייר ידוע, משרד הביטחון נתן לדוב מלגה לשנתיים ללימוד ציור בפריז. בפריז דוב למד שנתיים בבי"ס "גראן שומייר" ואח"כ עוד 4 שנים ב"בוזאר" אחרי עשר שנים של לימוד וציור בפריז ונישואין לסבין השוויצרית, דוב חזר לישראל, ממש בזמן לחוות את מלחמת ששת הימים.
רבים מציוריו מתארים את הנופים והאנשים בגדה המערבית. במשך השנים דוב הציג תערוכות בצרפת, שוויץ, ארה"ב וישראל. קיבל תמיד ביקורות חיוביות. נכתב עליו למשל: "סגנון הציור שלו פיגורטיבי ריאליסטי, מבוצע בטכניקה צבעונית מיוחדת, עשירה ותוססת".
ב 1975 נישא בשנית, לורדה ועבר לגור בכרכור.
לורדה ודוב נולדו שני ילדים: אמיר ורוני, יחד עם ארבעה נכדים. דוב וורדה מתגוררים בפרדס חנה-כרכור.
מאז ומתמיד דוב אהב להתבונן ולצייר, בזמן לימודיו בבצלאל, הבין שעליו להעמיק עוד והחל ללמוד ב Academie de la Grande Chaumiere, האקדמיה בה למדו גם הציירים מירו ומודליאני. בצרפת חי כעשר שנים בהן הציג תערוכות בגלריות מכובדות מאד, שארחו את שועי התרבות הצרפתית והנציגויות הישראליות. עוד הציג שורה ארוכה של תערוכות בשוויץ, בארצות הברית ובתל-אביב.
סגנון עבודתו של דוב בוסני הוא בעיקר פיגורטיבי ריאליסטי.
תמונותיו משקפות את שנותיו מחוץ לארץ ורבות מתמונותיו מנציחות את אור השמש הבוהק ברחבי מדינת ישראל, אהובתו.
איך הגעת ללימודי אמנות?
רציתי להרחיב ידע, רציתי ללמוד. ביקשתי ממחלקת השיקום במשרד ביטחון, וקיבלתי, אישור ללמוד שנתיים ב"בצלאל". זה היה המקום היחיד שאפשר היה ללמוד בו. אלא שלדאבוני, לימדו שם גרפיקה ולא ציור. המורים שלי, עמירם תמרי ויעקב אייזנשר, תמיד סיפרו לי על פריז והאומנות שבה. סיפוריהם הלהיבו אותי, נדלקתי. הבנתי שאני חייב ללמוד בפריז.
בגלל היותי נכה צה"ל הייתי זכאי למלגת לימודים, קיבלתי מלגה של 100 דולר לחודש, שהייתה אמורה להספיק ללימודים, אוכל ומגורים. נרשמתי והתקבלתי ל- Academie de la Grande Chaumiere בה למדו בין השאר מודליאני ומירו.
לא התייעצתי עם ההורים. בליווי אמי, אחותי תמר וגיסי, השופט מגורי כהן, נסעתי ביום חמישי בערב לנמל חיפה לעלות על אנייה בדרכי לצרפת, השנה 1956. אני זוכר שהייתה בי תחושה של יציאה אל תחילת החיים.
איך הייתה התקופה שבה חיית בפריז?
זו הייתה תקופה מרתקת ופורה. רכשתי חברים רבים בפריז חלקם כמוני ישראלים וחלקם לא. למד שם צייר יפני מצוין, זירו מיאנושי, שאהב את הציור שלי ואמר שבציור שלי יש משהו שמזכיר לו ציור יפני.
בשנה הראשונה ציירנו מודליות צרפתיות בעירום לעיתים גם יצאנו לנוף בפריז .מידי פעם היו אוספים את העבודות ומנתחים אותם נוכח הכיתה. 17 פעמים יצא שהעבודות שלי נבחרו לטובות ביותר. הייתי מרוצה. שם גם פגשתי את סבין, שוויצרית מוכשרת שאהבה מאוד את הציורים שלי ואני את שלה. הלימודים נמשכו שנתיים בהם ציירנו וציירנו. סבין איירה ספרי רפואה ואני יצאתי לנופים וציירתי ציורים אותם מכרתי. חלקנו את חיינו בין פריז לשוויץ, בהמשך נישאנו ונולד לנו בן. דוד קראנו לו. חיי הנישואין לא צלחו ונפרדנו. אני גרתי בישראל והיא חזרה לשוייץ.
לצערי בני דוד נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 13.
איך הכרת את ורדה?
כשחזרתי לאחר 10 שנים לישראל ,הגעתי למקומות שונים בארץ, בעיקר לירושלים. ציירתי את הנוף מתוך הנוף. אחרי מלחמת ששת הימים, התרגשתי מאד ולא יכולתי להפסיק לטייל ולבקר בשטחים החדשים שנוספו למדינה. במיוחד אהבתי את הסמטאות של ירושלים העתיקה, את בית לחם ואת הנופים ה"תנכיים" הכול-כך ציוריים, עם החקלאות הפרימיטיבית, הנשים בשדות שטרם כוסו בחממות מפלסטיק וטרם נכבשו על- ידי טרקטורים. ציירתי שם עוד ועוד.
תמיד נסעתי בחברת חבר צייר או חברה. ציירתי הרבה בעמק יזרעאל, בעמק דותן, ברמאללה.
לא התקשיתי להתרגל לצייר שוב בארץ מוצפת השמש. באחד מימי אוגוסט 1974 נסעתי בקרית יובל, ברחוב אורוגואי, בירושלים. הייתי בדרכי למקום כלשהוא, אני לא זוכר לאן, ועצרתי ליד בחורה צעירה שהלכה על המדרכה, כדי לבקש ממנה הנחיה. זוהי ורדה שהמסע המשותף שלנו התחיל שם ונמשך עד היום.
יצאנו מספר חודשים, עברנו לגור ביחד בקרית יובל, היינו מציירים יחד: אני ציירתי והיא הכינה את הסנדוויצ’ים… טוב, זה היה בשבתות. ביום יום, הייתי אוסף את ורדה מהעבודה בבית חולים שערי צדק והיינו נוסעים. חונים וצופים בנוף המופלא מהמצפה שמתחת למלון אינטרקונטיננטל ואוכלים את הסנדוויצ’ים שאני הכנתי.
מתי התחתנתם?
התחתנו ברבנות ב 1975, הנישואים האלה הולידו דברים נפלאים, והמשובחים ביותר הם שני הבנים שנולדו לנו אמיר במאי 1979 ורוני שנתיים אחריו.
חיינו חיים רגועים ושגרתיים. נסענו לטייל במכונית. העמסנו את כן הציור ואת הילדים ויצאנו לטייל. ציירתי בסביבות ג’נין. אהבתי לצייר בעמק יזרעאל, בעמק דותן, ברמאללה, בירושלים, אהבתי מאד לצייר בוואדי ערה, שם נהייתי מוכר לתושבים, שקראו לי אבו-אמיר.
באחת הפעמים שציירתי, ואמיר היה בלול לידי וליד ורדה, רץ אחד הנערים וחזר עם סיר מלא חלב חמים שחלב מן הפרה ממש לכבודנו, והציע לתת לילד לשתות.
אנחנו, המבוגרים שתינו, לילד לא נתנו חלב בלתי מפוסטר. ציירתי תמיד ברצון עצי זית, והילדים הראו לי עצים עתיקים מתקופת ה"רומנים" (הרומאים). אציין גם שלא כולם היו כל כך נחמדים בקרב תושבי הוואדי, היו שהסתכלו בציורים והזכירו לי ששכחתי להכניס אנטנה או דוד שמש לציור… היו גם כאלה שהציעו לי לחזור לאמריקה, מאיפה שבאתי, לדבריהם. כנראה לא עדכנו אותי שצנעא עברה מתימן לאמריקה…
לי הייתה דירה בתל-אביב ולוורדה בירושלים, חשבנו למכור את שתיהן ולרכוש בית בסביבות ירושלים. הכסף לא הספיק. בטיולים הרבים שלנו חיפשנו לנו מקום אחר. זמן רב קודם, בטיול עם חברה, נסענו לבקר את סבתא שלה בכרכור. אני זוכר שצחקתי ואמרתי: "כרכור/קירקור, איפה זה המקום המקורקר הזה…", התרשמתי מהשקט והנועם.
בטיולי עם ורדה, כשביקרנו בכרכור, אשר בינתיים התאחדה עם פרדס חנה, התאהבנו בעצים ובאווירה. אהבנו את הפרדסים והשקט ברחובות. שאלנו אנשים שנקרו בדרכנו על בתים למכירה. רצינו בית על שטח. לא רצינו לבנות. זה לא היה קל. שמענו על בית נטוש בתוך פרדסים, ברחוב דגניה. הלכנו לראות. השער היה פתוח ואנחנו נדחקנו בסבך הצמחייה שגדל שם בעשר השנים שהבית היה נטוש. היה שם חלון ללא תריס וללא זכוכית. טיפסנו דרכו פנימה. זיהינו את הפוטנציאל. היו בו רק קירות לשני חדרים, מטבחון וחדר שירותים.
התיידדנו עם בחור צעיר, מתי בן מתתיהו. הוא אמר שמעולם לא הסכים לתת את פרטי הבעלים, למי שהתעניינו. לי הוא נתן. הבעלים היה מר חתן, שכשאשתו נפטרה, לקח את ילדיו ועבר לפרדס כץ. נפגשנו איתו בפרדס-כץ והוא הסכים למכור לנו. הבית עצמו היה חורבה, ובמגרש היו עצים שהצליחו לשרוד ללא השקיה.
שכרנו דירה, לא רחוק מהבית, ובמשך שנתיים "יצאנו לעבודה" שיפצנו את הבית לאט לאט. את החלונות קנינו בשוק הפשפשים. כל חלון שונה. את הבטון יצק לנו פועל ערבי נהדר, שגם עבד מצוין וגם היה רחב לב ואמין.
ספר היכן התקיימו תערוכות עם ציוריך?
כפי שכבר הובן, ציירתי הרבה מאד ציורים. האמת היא שמהרגע שהתחלתי, לא הפסקתי מעולם. הציור הוא בנשמתי. אני רווה נחת מכל תנועה, דרך ותוצאה. סגנון הציור הוא פיגורטיבי ריאליסטי, יש בעבודה טכניקה צבעונית, עדינה ותוססת שמאפיינת אותי. אני מצייר בשמן, פסטל ופחם.
עוד בהיותי תלמיד, בטרם השלמתי את הלימודים, הציעו לי חברים, מורים ואנשים שראו את עבודתי, להציג תערוכה. הייתה לי כמות מכובדת של ציורים, נופים של פריז. הרגשתי מוכן, הרגשתי יכול.
ב-1960 התקיימה התערוכה הראשונה שלי בפואייה ד’ארטיסט בפריז. גלריה מצוינת בפריז שטובי הציירים הציגו בה. התרגשתי מאד, מעצם המעמד בפעם הראשונה בחיי, מהאנשים הרבים שבאו לתערוכה, מהמכירות המוצלחות. שגריר ישראל בפריז הגיע, המורה שלי הגיע, וסוחרי תמונות, אנשים מביני דבר. התערוכה נמשכה כחודש. נכתבו עלי ביקורות חיוביות ואף יותר, בעיתונים המקומיים. היה שם איש שביטל את הקנייה המכובדת שרצה לבצע, כשהבין שציירתי על קרטון, על נייר. הוא אמר שהיה קונה מספר תמונות, אם היו מבד. על נייר הוא לא קונה…
ב- 1962 רציתי להציג תערוכה גם בישראל. באתי ארצה, התחברתי לגלריה צ’ימירינסקי ברחוב גורדון 36 בתל-אביב. התערוכה נמשכה כחודש, הצגתי בה תמונות מנופי פריז. ביקר בה המון רב של אנשים. נמכרו הרבה תמונות וזכיתי לביקורות משבחות בעיתונות. היו חברים שקנו והיו כאלה שקנו והפכו לחברים… לחלק גדול מהתמונות אני מתגעגע. בגלריה המשובחת הזו שבתי והצגתי תערוכות גם בשנת 1967 וגם בשנת 1969. באחת מהתערוכות האלה, נכנסה כמעט כל יום להביט בתמונות, הגב’ הראשונה של התיאטרון, הגב’ חנה רובינא. אני הייתי בידידות עם בתה אילנה ואמא שלה- רובינא, מלכת הקרח, לא ניגשה ולו פעם אחת, כנהוג, ללחוץ את ידי ולומר ולו מילים של נימוס. אני הייתי הצייר, אני הייתי המארח, אבל היא התנהלה כמי שהעולם סב סביבו.
ב- 1963 הצגתי תערוכה בגלריה סנט פלסיד בפריז. בעל הגלריה מאד אהב את הציורים שלי, הוא ביקש ממני להציג אצלו. תערוכה מאד מוצלחת, ביקר בה שגריר ישראל בצרפת אשר הזמין חבורה מכובדת של ידוענים לבקר בתערוכה. בגלריה הזו הצגתי שוב בשנת 1965. הנאה גדולה והצלחה מהנה.
בשנת 1963 הצגתי תערוכה גם בגלריה "מונסטארבג" בבאזל, שוויץ.
בשנת 1965 תערוכה נהדרת בגלריה "שטפלאיי" בציריך.
בשנת 1979 בגלריה לאומנות "בית לייויק" ברחוב דב הוז, בתל-אביב.
בשנת 1983 בגלריה "דה גלרי" בפנסילבניה, ארצות הברית
ובשנת 1985 במוזיאון בת-ים.
